ביט אחד של אינפורמציה

קצת רקע למי שפחות שוחה בטרמינולוגיה של תקשורת דיגיטלית ומחשוב: ביט (או bit, או סיבית, במקור Binary Digit, או ספרה בינארית) היא יחידת האינפורמציה הקטנה ביותר במחשב. היא מייצגת נתון בינארי אחד – או 0, או 1. אם יש לי נתון בודד שאני רוצה לאחסן או לייצג, כמו אם הפוסט הזה פורסם או לא פורסם, אבל לייצג אותו עם ביט אחד. או 0, או 1. ברגע שנרצה לייצג מידע מורכב קצת יותר (נגיד, רק השעה שבה הפוסט פורסם) אנחנו נצטרך, כמובן, הרבה יותר מביט אחד.

למה אני מספר לכם את זה? בגלל אינפוגרפיקה בויינט אותה שלח לי נדב פרץ-וייסוידובסקי, שמצליחה להציג כל כך הרבה, אבל להגיד כל כך מעט.

זה החלק הראשון שלה: (צילום:  shutterstock)

בהתחלה הגרף הזה רק קצת צרם לי. לא סתם שהעמודות של 2000 ו-2012 לא פרופורציונליות בשום צורה למידע שמוצג ליד הגף – היחס בין העמודה האדומה לכחולה הוא בערך 1:1.4, בעוד היחס בין הנתונים הוא בערך 1:1.1. אבל אם זה לא מספיק, הגרף הוא גם הפוך – העמודה הקטנה יותר, של 2000, מייצגת מס’ גדול יותר של רופאים ואחיות. אז למה העמודה הכחולה גדולה יותר? לא ברור.

אבל אז דפדפתי במורד העמוד, ועיני חשכו עוד יותר (או, ליתר דיוק, אדמו וכחלו):

 (צילום: אבישג שאר-ישוב, shutterstock)

כאן סדר העמודות התחלף, והכחול הארוך מייצג את שנת 2000, בעוד האדום הקצר את 2012. זה נראה טיפה יותר הגיוני – העמודה הקטנה יותר מייצגת מספרים קטנים יותר – ואפשר אולי להתלונן על חוסר האחידות בצבע, אבל יש כאן משהו הרבה יותר בסיסי ויותר עקרוני, שאני בטוח שקפץ גם לעיניכם כשראיתם את הגרף הזה:
כל העמודות הן באותו באורך.
כל העמודות הן באותו האורך, ולא משנה מה הנתון שאליו הן מוצמדות. כל העמודות הן באותו האורך, ולא משנה מה היחס בין הנתונים או היחס בין העמודות. כל העמודות הן באותו האורך.

בהמשך העמוד, עוד גרף. הפעם של דברים שהשתנו לטובה, או לפחות גדלו, בין 2000 ל-2012:

 (צילום: shutterstock)

ושוב, אותן עמודות, מסודרות הפעם הפוך. הצבעים שוב השתנו, בשביל לוודא שלא תהיה להם שום משמעות. אדום כבר לא מייצג את 2000 או את 2012, אלא את העמודה הקטנה יותר תמיד – אבל מכיוון שהציר בין אדום וכחול לא מקושר אצלנו אינטואיטיבית עם “גבוה ונמוך” או אפילו עם “טוב ורע”, הבדלת הצבעים הזו חסרת משמעות אינפורמטיבית.

ההגדרה של אינפוגרפיקה היא לקחת נתונים ולייצג אותם בצורה גרפית. הנחת היסוד היא שיש קשר כלשהו בין הנתון לבין הגרפיקה. אבל כאן העמודות (והאם אפשר בכלל לקרוא להן עמודות? זה פשוט בלוק של צבע רקע ליד השנים) לא מביאות לנו סדרי גודל, או יחסים, או השוואה של ממש. העמודות שלנו כאן מבטאות רק פריט מידע אחד: האם הנתון בשנת 2000 הוא גדול או קטן יותר – מספרית, אבסולוטית – מאשר זה שבשנת 2012. זה הכל. פריט מידע אחד, בודד, ובינארי. ביט אחד של אינפורמציה.

אינפוגרפיקה היא כלי חזק ביותר. היא יכולה לדחוס מסר לתוך פיקסלים ספורים, להכניס מידע של מחקר שלם לתוך גרף אחד. אבל כל הכח הזה, הקילובייטים של קובץ התמונה בעמוד, העבודה של הגרפיקאים – כל זה בשביל להעביר ביט אחד, יחיד, בודד של אינפורמציה.

ובגרף הראשון – אפילו את זה הם לא מעבירים נכון.

תמונה לא שווה אלף מילים

טמקא פרסמו הערב כתבה בת כ–1000 מילים על פרשת החייל הנעדר מג’די חלבי, כשאסיר עולם, אחד משה מרדכי, טוען כי הוא יודע היכן נקבר החייל, ודורש שחרור מוקדם (מוקדם יותר משני מאסרי עולם, כן?) בתמורה למידע. מכיוון שהעסקה מעט מורכבת יותר, בחרו טמקא להסביר אותה בצורה של איור:

image

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, נכון? בואו נעשה תרגיל קטן, וננסה לתאר את תוכן התמונה הזו במילים:

משה מרדכי, אסיר המרצה שני מאסרי עולם, מסר כי לאסיר אחר, עמוס נחום, יש מידע על מג’די חלבי. אם יעבhר נחום את המידע, הוא ואסיר נוסף, אליאס דאלי, ישוחררו – וזאת בתנאי, כמובן, שהמידע יתברר כנכון.

 

כמה הערות על כך:

  • אלף מילים? 35, ליתר דיוק. ואולי זה רק אני, אבל אני חושב שהטקסט שלי ברור הרבה יותר מהאיור המצ’וקמק של טמקא, שלא באמת פורס את התהליך בצורה סכימטית. אם כבר, הוא מבלבל יותר:
  • מרדכי הוא זה שהעלה את הנושא לפרק, ולכן הוא מתואר כ-“מקור המידע” – למרות שהמידע יועבר בכלל דרך נחום. למעיין בתרשים לא ברור איך נחום, ובטח שלא דאלי, קשורים לנושא.
  • האיורים הילדותיים של האסירים בשורה התחתונה לא ממש תורמים. את צמד המילים “ישארו במאסר” לוקח פחות זמן לקרוא ולהבין מאשר הקליפ-ארט השחור-על-שחור-עם-דגשים-לבנים-קטנים של אסיר אזוק מוקף שוטרים, שמסמל המשך מאסר. מעבר לכך, האיור השני, של שני האסירים המשוחררים, עדין מציג אותם אזוקים, משום מה. גם הסורגים שצוירו על פניהם של האסירים לא ממש נחוצים.
  • התרשים מכיל 51 מילים – פי אחת וחצי מהתיאור המילולי שלי! אמנם לא כל המילים מאורגנות במשפטים, שזה, כנראה, הדבר שמכביד על הקורא, אבל עדיין, לא סתם שהתרשים לא מבהיר, הוא מעמיס יותר טקסט.
  • ובסופו של דבר, התרשים בכלל לא נכון. הוא מייצג את העסקה הקודמת של מרדכי עם המדינה, אבל לא את התנאים הנוכחיים שלו, שעליהם תקוע כרגע הדיון. הוא כנראה שורטט לפני כמה ימים, ולא עודכן למידע המעודכן, מה שהופך אותו מסתם איור מיותר למשהו שאקטיבית מפריע להבין את הסיפור, בכך שהוא מפיץ מידע ישן, לא מעודכן ומוטעה.

הנקודה האחרונה היא מעניינת, לדעתי, כי היא מוסיפה ערך מוסף על התלונות הרגילות שלי על שימוש יתר בגרפיקה בתקשורת. אתרי חדשות, בניגוד לעיתונים, נהנים מהיתרון העצום של דינאמיות: אפשר לעדכן את הכתבה כשמגיע מידע חדש, ולא מוגבלים לטקסט הראשוני. אבל ברגע שאנחנו מעבירים את הטקסט דרך המאייר והגרפיקאי ומקבלים קובץ JPG כמוצר מוגמר, אנחנו כבר לא יכולים לעדכן אותו באותה קלות. עורך לילה יכול לעדכן את הידיעה עם מידע חדש, אבל הגרפיקאים יגיעו רק בבוקר, וכנראה יעבדו על הגרפיקה החדשה לסיפורים החדשים, ולא יטרחו לעדכן סיפור ישן.

אינפוגרפיקה מתחת לפנס

אתמול, בחצות, עלה מחיר הדלק בישראל ל-8 שקלים לליטר. כך זועקות הכותרות. וכותרות המשנה. וההפניות, והלינקים, והציוצים והסטטוסים בפייסבוק. זו העובדה הבסיסית שכולם יודעים. 8 שקלים לליטר. זה מחיר הדלק בישראל.

בטמקא לא פספסו את ההזדמנות, כמובן, לניתוח מעמיק דיווח שטחי וסנסציוני של הנושא, דיווח שבולט במיוחד מהאינפוגרפיקה שליוותה את הכתבה:

עליית מחירי הדלק

מה אנחנו לומדים מהאינפוגרפיקה הזו? בגדול, שמחיר הדלק עלה ל-8 שקלים לליטר, בעוד שבעבר הוא היה נמוך יותר.

מה היינו רוצים לקבל מהאינפוגרפיקה? קצת יותר מידע, אולי. לא רק את המחירים ב-2001, אלא גם את היחס שלהם לאינפלציה, ליוקר המחיה, לכח הקניה של השקל. את היחס של מחיר הדלק מהמשכורת הממוצעת במשק, וגם של החציונית. את החלק שהדלק תופס במדד המחירים לצרכן, וכמה הוא משפיע על מדד המחירים.

היינו רוצים לדעת כמה מהמחיר הזה מגיע מהנפט הגולמי שנרכש בחו”ל, כמה נובע מעיבוד וזיקוק בארץ, וכמה מגיע ממיסי מדינה. הייתי רוצה להצליב את המחיר הזה, אולי, עם שינויים שעברו על תעשיית הרכב בעשור-וחמישית שמתוארים בכתבה, על ההבדלים בצריכת הדלק של הרכב הממוצע. הייתי רוצה לקבל השוואה למדינות אחרות, שגם בהן (כך שמעתי את שר האוצר טוען בטלוויזיה בסוף השבוע) מחירי הדלק הרקיעו שחקים. האם גם שם העליה היתה באותו היקף?

הייתי שמח גם לניתוחים מעמיקים יותר, למידע מסדר שני ושלישי. מה היחס בין העליה במחירי הדלק לאורך העשור האחרון לבין חלקו היחסי של המיסוי?  מה חלקו של המיסוי במדינות אירופה? בארה”ב? האם מחירי הדלק הושפעו מהמשבר הכלכלי שמלווה אותנו בארבע השנים האחרונות?

את כל הנתונים הללו אין לי בגרף של טמקא. ממנו אני יכול רק לדעת שהמחירים עלו. והם עומדים על 8 שקלים לליטר. מחירים עלו. 8 שקלים לליטר. כל הגרף הזה, וזה כל מה שאני יכול ללמוד. מחירים עלו. 8 שקלים לליטר.

העתק-הדבק

בטמקא פרסמו סקר חדש בעקבות הפריימריס בקדימה, לפיו קדימה ולפיד נאבקים ראש בראש על המקומות הרביעי והחמישי בדירוג המפלגות.

מכיוון שאפילו הם יודעים שלסקרים הללו אין משמעות, אוהבים העיתונים לעסוק בספקולציות חסרות שחר. הפעם, למשל, צורף לסקר הזה גם סקר ששאל כיצד יצביעו הבוחרים אם ציפי ליבני תצטרף למפלגתו של לפיד. מסתבר שלפיד יזנק מ-12 ל-15 מנדטים (ולמקום השלישי בדירוג), בעוד שקדימה, העבודה והליכוד יאבדו מנדט אחד כל אחת.

אבל לערוך סקר זה קל. להכין אינפוגרפיקה, לעומת זאת, זה קשה. כנראה. קשה להסביר אחרת את העובדה שהגרפיקה שמציגה את הסקר השני היא פשוט העתק של חמשת העמודות הראשונות מהסקר הראשון, אבל עם מספרים שונים (ותוספת ליבני לעמודה של לפיד). כך לפיד (15 מנדטים) ממוקם במקום החמישי באותו גובה כמו קדימה (11 מנדטים), ונמוך מישראל ביתנו (13 מנדטים). לא ספרתי פיקסלים, אבל אני מוכן להתערב שגם העמודות של הליכוד ושל העבודה לא זעו מילימטר ביחס לעמודות האחרות, חרף אובדן של שלושה-חמישה אחוזים מערכן.

כי באמת, בשביל מה צריך לשנות את הגרף כשמשתנים המספרים? זה לא כאילו שכל מטרתה של האינפוגרפיקה היא שלא נצטרך לעיין באופן מדוקדק בנתונים כדי לקבל את התמונה הכללית…

הפחד הוא קוטל הבינה

הקורא גלעד דיאמנט הפנה אותי לכתבה הזו בטמקא על מנגנון הפחד בבני אדם, כתבה המכילה את עיבוד התמונה הבא:

הפעלת נתיבי הפחד במוח (איור: ynet, shutterstock)

כמו גלעד, גם אני לא מומחה באנטומיה, אבל עדיין די ברור לי שלא היתה כאן כוונה לטעון שהאבונים הללו במוח ממוקמים איפה שהם נמצאים על התמונה. מדובר פשוט בעורך שכתב “מוח” ב-Shutterstock, מאגר תמונות אילוסטרציה מסחרי, ואז שלח את התמונה לגרפיקאי שיוסיף לו את מסלול הפחד במוח מתוך טקסט הכתבה, בלי לחשוב על כך שהוא מרמז כאן, כביכול, על מיקומים אנטומיים בלתי סבירים.

עוד משהו שהתפספס לו, לדעתי, זו העובדה שהשרטוט מעביר את התחושה שהפחד נכנס דרך התלמוס, אבל יוצא דרך ההיפותלמוס. עוד תוצר לוואי מצער של הצמדת החיצים סביב העוגן החזותי של המוח האנושי. וזה גרם לי להזכר בחולית, ובפראפראזה הבאה על הלחש נגד הפחד של בנות גשרית, ועם התנצלות מראש לפרנק הרברט:

אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף דרך התלמוס. וכאשר יחלוף על-פני ההיפוקמפוס, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיב ואת האמיגדלה. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק ההיפותלמוס יוותר.