בלבול מאדום לשחור

אריאל בן-חורש שלח לי את הפוסטר הבא, שפורסם בעמוד הפייסבוק של מפלגת מרצ:
(התמונה נחתכה כדי להעביר רק את המסר. לחיצה תשלח אתכם לתמונה המלאה)

סקר מרצ

מדובר על משאל שנערך בקרב 120 חברי הכנסת לגבי תמיכתם ב”שוויון זכויות מלא לקהילת הלהט”ב, כולל הכרה רשמית בזוגות חד-מיניים” (ניסוח מעורפל מאד, כמובן, אם הוא לא מגדיר מה זה “הכרה”). אבל לא על זה יצא קצפי.

הסקר משתמש בשפת צבעים מאד ברורה. כחול, אדום, ומעט אפור. אני אמנם הייתי אולי בוחר בירוק במקום בכחול (מה עוד שזה הצבע של מרצ), אבל עדיין המסר שהפוסטר מעביר הוא מאד ברור. מעט כחול, בעיקר בתחתית הרשימה (ובהערה מוסגרת, לא לגמרי ברור מה הסדר בהן מסודרים הח”כים. אפשר לראות את זה כ-“מהקואליציה לאופוזיציה”, אם ש”ס לא היו בחלק העליון). הרבה מאד אדום, בעיקר למעלה, איפה שביבי וליברמן נמצאים. מעט אפורים שמעמדם לא לגמרי ברור. אבל המסר מועבר – רוב הציבור תומך, אבל רוב הנציגים הנבחרים לא. האומנם? בואו נתמקד במקרא של הפוסטר:

image

רגע, אדום כאן זה לא “מתנגד”? אז בעצם מכל הסקר הזה, יש רק ארבעה חברי כנסת שענו בבירור לשלילה על זכויות הלהט”בים (המעורפלות, כאמור)? זה מסר קצת שונה ממה שהפוסטר מתיימר לשדר. אז נכון, יש להניח שחברי הכנסת של ש”ס יתנגדו לזכויות ללה”טבים, לאור התבטאויותיהם בעבר. אבל האם זה נכון גם לאראל מרגלית מהעבודה, למאיר שטרית מהתנועה או לחנין זועבי מבל”ד? אי אפשר לדעת, כי הפוסטר משלב את “סירב לענות” עם “לא השיב”. בעצם, הפוסטר הזה לקח את הנתון של “אין נתון” והפך אותו לנתון הבולט והמרכזי. במקום לעמת את התומכים עם המתנגדים, או מעמת את התומכים עם קטגוריית ברירת המחדל של הנמנעים, הפוליטיקאים-שמסרבים-לענות, הלא-איכפתיים והלא-נמצאים-בלשכה-שלהם.

ולא סתם זה, בחירת הצבעים כאן, האדום, היא בחירה מאד מודעת של לסמן את אותה קטגוריית ברירת המחדל באדום, צבע של התנגדות, של ניגוד על הכחול. בעוד המתנגדים האמיתיים קיבלו אפור, אמנם כהה, אבל עדיין אפור של נייטרליות או של חוסר-מידע.

לסיכום, מרצ עשו כאן מעשה אינפוגרפי מניפולטיבי, שאפשר היה להפוך אותו בקלילות ע”י החלפת הצבעים בין המתנגדים לבלתי-משיבים – אבל זה, כמובן, לא היה מעביר את המסר הרצוי, שהוא זה שמרצ היא המפלגה היחידה שהתבטאה באופן עקבי בעד זכויות הלה”טבים.

עדכון: הסקר פורסם גם באתר הארץ, אבל אני שמח לראות ששם סכימת הצבעים שפויה יותר (אם כי עדיין אפורה ומאיימת) והאדום והאפור הוחלפו. אני לא יודע מה המקור של הפוסטר ומה בא קודם, אבל אני שמח שבהארץ, לפחות, המצב קצת פחות מניפוליטיבי. למי שלא יכול או מעוניין לשלם לעיתון על המאמר, הנה דוגמה (ותודה לאור ברקת על העדכון):

סקר מאתר הארץ

עדכון 2: העלילה ממשיכה להסתבך, כשהמגיב "אחד שמרפרש" מוסר שאתר הארץ הוא זה שאחראי לסכימת הצבעים המקורית, שנלקחה מאוחר יותר ע"י עמוד הפייסבוק של מרצ. הארץ עדכנו בהמשך את הצבעים, בעוד מרצ עדיין עם הצבעים המקוריים, ואני לא בטוח שפייסבוק יאפשר להם בכלל להחליף את התמונה בלי לאבד את הסטטוס (ו-300 הלייקים ו-50 השיתופים, בשעה זו)

 

 

ממוצעים מרודדים בניו יורק וקליפורניה

הנה האינפוגרפיקה התורנית שאני רואה בשעות האחרונות מכל מיני מקומות, כשהנושא הפעם הוא היחס בין שכר הדירה הממוצע למשכורת המינימום, גרף שהוכן ע”י ה-National Low Income Housing Coalition, גוף חוץ-ממשלתי שפועל למען דיור בר השגה:

התרשים עצמו עשוי בסדר גמור, עם בחירת צבעים סבירה שנשארת על אותו ספקטרום אבל עדיין מעבירה את ההבדלים. הוא סובל מאותה בעיה שכל אינפוגרפיקת מפה סובלת ממנה כשמדברים על ארה”ב – שמדינות הצפון-מזרח כ”כ קטנות וסבוכות אחת בשניה, בעיקר אזור ניו אינגלנד, כך שאנחנו מאבדים את המפה וזה הופך להיות פשוט רשימה של ערכים צפים באוקיינוס האטלנטי, אבל אין מה לעשות, ובסופו של דבר יש מעט שהאינפוגרפיקה יכולה לעשות לגיאוגרפיה.

אבל הבעיה הראשית של המפה הזו היא דווקא לא בעיות התצוגה שלה, אלא העובדה שזו אינפוגרפיקה פשוטה, יעילה ואפקטיבית. היא מעבירה את המסר שלה, שהוא שבמדינות רבות, בעיקר לאורך החופים, כמעט בלתי אפשרי לשכור דירה בלי לעבור 80, 100 ואפילו 136 שעות בשבוע(!) אם אתה מרוויח שכר מינימום. הבעיה כאן היא לא בהעברת המסר, אלא איך הבחירה באינפוגרפיקה הזו מרדדת ומשטחת את המסר.

קחו לדוגמה את אותה פינה קטנה בצפון מזרח:

image

מדינת ניו יורק היא בין המקומות היקרים לגור בהם, על פי המפה. אבל אני הוספתי את הנקודה האדומה הזו שמסמנת את העיר ניו יורק, התפוח הגדול עצמו. די ברור שדירה במנהטן תהיה יקרה יותר מאשר בקווינז, שבתורה יקרה יותר מאשר מקומות רחוקים יותר. קליפורניה יקרה מאד, אבל הדגש הוא על סן פרנסיסקו, על עמק הסיליקון – לא על עיירות לאורך הגבול עם נבאדה או ב-Death Valley. בין פלורידה לאלבמה יש הפרש גדול ביוקר המחייה, אבל ככל הנראה לא יהיה מאד יקר לגור בצפון פלורידה, באזור ה-panhandle, ליד הגבול עם אלבמה. ועוד לא דיברנו על ההבדל בין לגור בלאס וגאס ללגור בכל מקום אחר בנבאדה.

כל מה שיש לנו כאן זה ממוצע, ממוצע שמסמן את ניו ג’רזי כיקרה, ואת אוהיו כזולה. את ניו מקסיקו המדברית כזולה, ואת נבאדה המדברית לא פחות כיקרה. וזה לא שהנתונים הללו לא נכונים – הם כנראה כן (אם כי לא בדקתי, אבל לא זו המטרה שלי כרגע). אלא שאם המטרה שלהם היא להגיד “אם אתה מרוויח שכר מינימום, לא תוכל לגור בקליפורניה אלא אם אתה משפחה של שני מפרנסים שעובדים מעל 65 שעות בשבוע” היא פשוט לא נכונה. זה שהיא נכונה בממוצע לא אומר שהיא נכונה במקרה הפרטי. בפאלו אלטו, בלב עמק הסיליקון, שכר הדירה הממוצע לדירת Two Bedroom הוא 3500 דולר (437 שעות עבודה בשכר מינימום, או כ-110 שעות בשבוע), אבל בבייקרספילד שכר הדירה הממוצע הוא 830 דולר, קצת יותר מ-100 שעות עבודה בחודש, או 25 שעות בשבוע שהולכות לשכר דירה. בייקרספילד היא לא חור נידח (350 אלף תושבים, הרבה מקומות עבודה), אבל אפשר לחיות שם גם עם משכורת מינימום ועדיין שישאר לך כסף לנשום. סקרמנטו היא בירת קליפורניה, עיר בת 2.5 מיליון תושבים, שעה נסיעה מסן פרנסיסקו, ועדיין שכר הדירה הממוצע שם הוא כ-900 דולר לחודש.

אבל כמובן, גם על הנתונים שלי אפשר להפנות את אותה ביקורת. “900 דולר לחודש זה בטח דירה רק באזורים מסוימים בסקרמנטו, לא בעיר כולה!”. וזה נכון. אין לי ספק שיש דירות פאר ויש דירות של עוני, גם בתוך העיר עצמה. אבל בשלב מסוים זה כבר לא משנה. אם אתה גר בסקרמנטו, לא משנה איפה, אתה יכול להגיע לכל מקום בסקרמנטו לצורכי עבודה, לימודים או בילויים. זה כבר לא חסם למגורים בעיר הזו, ובטח שלא במדינה כולה, כפי שהגרף המקורי מציג.

זה לא שאין בעיות אמיתיות של עוני, של קושי למצוא קורת גג. אבל הבעיות הללו הן נקודתיות יותר, ולהסתכל על הממוצע של מדינה שלמה מטשטש ומרדד אותה למדד כללי, שאולי שימושי לכלכלנים ואנשים ממשל, אבל לא בהכרח למה שהאנשים שמשתפים את המפה בפייסבוק חושבים.