להבין דרך האצבעות

יש לי חיבה לא מוסברת לאינפוגרפיקות אורך. הכוונה שלי כאן היא לאינפוגרפיקות שלא מנסות לדחוס את המידע לגרף או שרטוט קטן ומדויק. במקום, הן מנסות לקחת דברים גדולים – עצומים, בלתי נתפסים בגודלם – ולהעביר חלק מהתחושה הזו של הגודל בכך שהם מכריחים אותנו לגלול למטה, ולמטה, ולמטה, כך שאפילו אם העיניים שלנו לא יכולות לתפוס סדרי גודל כאלה, אז לפחות העייפות באצבעות תעשה את העבודה.

הבאתי לפני כמה שבועות דוגמה טובה לאינפוגרפיקה כזו, שמתארת את הגודל של מערכת השמש., אבל הנה עוד אחת, מהוושינגטון פוסט, שמתארת את הקשיים במציאת שאריות המטוס המלזי בעזרת הדגמת העומק המטורף של קרקעית האוקיינוס.

image

האינפוגרפיקה (שמשתרעת על 16191 פיקסלים) שומרת, ככל שאני מצליח לראות, על יחס אחיד של המרחקים (של 1:1 פיקסל לרגל), ולא בחרו בקיצורי דרך, אלא מאפשרים להמשיך ולגלול דרך מסכים ריקים.

אני אוהב את האינפוגרפיקות הללו כי הן אפקטיביות. כשאנחנו רואים סתם השוואת גדלים אז אנחנו מקבלים, אמנם, תחושה של ההבדלים היחסיים בין דברים, אבל כשאנחנו גוללים ששה-עשר אלף פיקסלים למטה, זה מעביר את זה בצורה הרבה יותר פיזית, דרך הידיים.

קחו למשל את האינפוגרפיקה הזו, של מרחקים במערכת השמש. היא לא מתקרבת אפילו לשתי האינפוגרפיקות בפוסט שקישרתי אליו קודם:

בסופו של דבר ויזואליות זה חשוב וזה אפקטיבי. אבל לפעמים צריך לשלוח אנשים לעבוד.

“האינפוגרפיקה”, הוא אומר, “גדולה, באמת גדולה. פשוט לא תאמין עד כמה ענקית, עצומה ומהממת היא”

תפקידה של האינפוגרפיקה, כמו שאמרנו כאן בבלוג פעמים רבות, היא להעביר בצורה גרפית – במכה חזותית אינטנסיבית – את מה שמילים או מספרים לא יכולים להעביר, או לפחות יעבירו בצורה חלשה יותר.

אחד הדברים האלה שמילים לא מצליחות להעביר הוא את גודלו העצום, האימתני, הבלתי ניתן לתפיסה של החלל. כבר כתב על זה דאגלס אדמס, שידע לשלוט במילים יותר מרוב הסופרים שאני מכיר:

"החלל," [אומר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה], "גדול, באמת גדול. פשוט לא תאמין עד כמה ענק, עצום ומהמם הוא. כלומר, אולי תחשוב שדרך ארוכה היא ממורד הרחוב עד לבית המרקחת, אבל אין זה ולא כלום לעומת החלל. שמע…" וכן הלאה. […] “אך לשם ההגינות, יש לציין, כי משהועמד לפניך גודלם העצום המוחלט של המרחקים בין הכוכבים, כשלו מוחות טובים יותר מהאחראים להקדמה של המדריך.”

מכיוון שהגודל הזה, המרחבים הבלתי נתפסים של החלל לא מועברים ממש ע”י מילים, אפילו מילים של דאגלס אדמס, אז האינפוגרפיקה באה לעזרתנו. ובצירוף מקרים נדיר, נתקלתי ביומיים האחרונים בשתי אינפוגרפיקות אינטראקטיביות שונות שמנסות לעשות את אותו הדבר בצורות שונות – והתוצאות בהתאם.

דחיסת קנה המידה

האינפוגרפיקה הראשונה נמצאת באתר ה-BBC, כחלק ממדור ה-BBC Future, ונקראת Space Race, או How Big Is Space. האינפוגרפיקה מאפשרת לנו לעבור (באופן לינארי) דרך נקודות ציון בחלל, החל מהאטמוספירה של כדור הארץ ועד לקצה מערכת השמש.

SpaceRace

ככלי לימודי, היא מאד מעניינת. למרות הבחירה הלא לגמרי ברורה לי שבה אנחנו יורדים למטה במורד העמוד ככל שאנחנו מתרחקים מכדור הארץ, היא מכילה המון נקודות ציון, בין אם נקודות טבעיות (המרחק מכוכבי לכת אחרים או תופעות קוסמולוגיות), מלאכותיות (מיקומם של לווינים או של ה-Voyager Probe) או נקודות ציון היסטוריות, כמו הגובה אליו הגיע האדם הראשון בחלל.

הבעיה הראשית שלי עם האינפוגרפיקה הזו היא שקנה המידה שהיא מציגה משתנה כל הזמן, בשביל להכיל את המרחקים ההולכים וגדלים בין נקודות הציון. אם בתחילת התהליך פיקסל אחד במסך מייצג מטר, אז תוך כמה גלילות זה קופץ למאה מטר, לקילומטר, וכן הלאה, עד שבשלב מסוים כל פיקסל מייצג מיליון ק”מ. זו אולי בחירה הגיונית אם המטרה שלנו היא להציג מה יש בחלל, אבל היא קצת מפספסת את הנקודה של להראות כמה החלל גדול. כי השינוי הלוגריתמי הזה מייצר מיצג שווא שבו המרחק בין כדור הארץ לירח (כ-10 לחיצות על page down, אצלי) הוא פחות או יותר כמו המרחק מהירח לשמש (גם כן כעשר לחיצות). כלומר בשביל להכניס עוד פריטי מידע, הוא ממסמס את הגודל הבלתי סביר של מערכת השמש.

גדול זה משעמם

האינפוגרפיקה השניה, לעומת זאת, באה במטרה המפורשת להראות את החלל כמו שהוא. היא נקראת “מה אם הירח היה בגודל של פיקסל אחד”, ובהתאם, היא קובעת קנה מידה אחיד – פיקסל אחד מייצג את היקפו של הירח (כ-3500 ק”מ) – וכל מערכת השמש מוצגת בקנה המידה הזה.

MoonPixel

התוצאה היא, כפי שמתואר בכותרת המשנה של האינפוגרפיקה “מודל מדויק באופן טרחני של מערכת השמש”. האינפוגרפיקה מאפשרת לגלול הצידה החל מהשמש והלאה, ומדגימה באופן מדויק עד כדי כאב עד כמה החלל הוא ג-ד-ו-ל. גדול, וריק.

כמה גדול? לוקח לי, על המחשב הנוכחי, כ-25 קליקים על ה-scrollbar התחתון עד שאני מגיע לכדור הארץ. כדי להגיע לצדק לוקח לי 110 קליקים. רוב הזמן מועבר בלראות מסך שחור עם ציון קטן של מרחק, ומדי פעם הערות על הריקנות. על המסך הנוכחי שלי (מסך 24 אינץ’ ברזולוציה של 1900×1200), מערכת השמש גדולה פי 886 מרוחב המסך כולו. כשבדקתי את זה על הטלפון שלי (מסך 5 אינץ’, ברזולוציה של 1900×1080), הוא טען שיקח לי מעל 5,000 דפדופים להגיע אל הקצה. נשברתי איפשהו באזור נפטון.

אז האינפוגרפיקה הזו ללא ספק מעבירה פחות מידע מאשר הקודמת. אין לה גשושות בחלל או לוויינים או אפילו אסטרואידים – כשפיקסל אחד הוא בגודל הירח, כל הדברים האלה קטנים מדי מכדי להכנס לתמונה. אבל כשאתה מדפדף הצידה, עמוד אחרי עמוד, קילומטר אחרי קילומטר, אתה בהחלט מצליח להבין קצת יותר את סדרי הגודל המטורפים של החלל, וכמה הוא ריק, לגמרי ריק.

הערות לסיום

האינפוגרפיקות הללו עדיין לא ממש מצליחות להעביר לנו את קנה המידה הפסיכי של החלל. אבל השניה נותנת איזשהו הדגמה של זה. הראשונה, לעומת זאת, קצת מפספסת את המטרה – אבל מצליחה מאד יפה להעביר מטרה אחרת.

ובנושא דומה, אני ממליץ על “על כתפי גמדים”, שהוא פודקאסט משחקי-התפקידים של ערן אבירם ואורי ליפשיץ, שם שודר לפני כמה שבועות פרק המוקדש לחלל (לכבוד שבוע החלל). גם אם אתם לא חובבי משחקי תפקידים יכול להיות מעניין להקשיב לפרק, שמתמקד בדיוק באספקט הזה של הגודל של החלל, ואיך הוא יכול (וצריך) להשפיע על סוגי הסיפורים שאפשר לספר על החלל.