דגלים וצבעים בשירות הסיפור

לפעמים אני מרגיש שצריך להזכיר למעצבי אינפוגרפיקות שבחירת הצבעים לגרפים שלהם היא שלב חשוב בבניית האינפוגרפיקה. לא כדאי להסתפק במה שאקסל מייצר לנו, אבל במקביל גם חשוב לא ללכת פשוט על פאלטת צבעים נעימה והרמונית. הצבעים של הגרף הם חלק מהסיפור שהגרף צריך לספר, ולשים צבעים שמתעלמים מזה – או גרוע יותר, שמטשטשים את זה – חטא לאפקט שאפשר לקבל.

קחו למשל את הגרף הזה, של התפלגות אתנית בזרועות של צבא ארה"ב:

Image

מה הבעיה שלי עם הגרף הזה, חוץ מהעובדה שבניסיונו להיות קומפקטי ויעיל הוא יוצא קצת מבלבל (צד ימין של הגרף מדבר על נשים, השמאלי על גברים, וזה לא הכי ברור)? מה שמבלבל הוא הצבעיה שנבחרו להיסטוגרמות, צבעים שדומים, במידה מסוימת, לצבעי העור של הקבוצות האתניות והגזעיות שעליהן הגרף מדבר. אבל הצבעים לא *מותאמים* לאותו צבע עור! השורה הראשונה, בצבע חום כהה, היא של שיעור הלבנים שמשרתים, בעוד השניה, בחום בהיר יותר, מתארת שחורים. אסייתים (באופן כללי) הם החום-כתום השלישי, ואז השורה האחרונה, הבז' הבהיר יותר, מתייחסת לחיילים ממוצא היספני (שיכולים בתורם להיות או לבנים או שחורים, בנוסף, אבל זה פחות רלבנטי).

יכול להיות ערך בהתאמת הצבע לאופי הנתונים. נגיד, אם מדברים על התפלגות של צבעים – הייתם יכולים

לדמיין גרף כזה? – אבל במקרה הזה, של התפלגות אתנית וגזעית, אתה נכנס לשדה מוקשים מיותר לחלוטין. איזה גוון תבחר לייצג לבנים? ואיזה שחורים? ואיזה היספנים, שכאמור יכולים להיות בכל אחת מהאפשרויות הללו? אתה לא תצא מזה, ולכן עדיף לא להכנס – עדיף היה כבר לבחור צבעים ברורים ומופרדים יותר, שלא נכנסים לספקטרום של העור האנושי – ירוקים, כחולים, סגולים – ולהמנע מזה בכלל, במקום לשים צבעים מבלבלים שלא תורמים כלום להבנת הגרף.

איפה דווקא כן יש שימוש טוב בבחירת הצבעים – או במקרה הזה, העיצוב הפנימי – של הגרף? בתרשים הזה של ה-BBC שמשווה בין התמותה מקורונה בבריטניה, לעומת זו של שאר אירופה:

גרף פשוט שמשווה שני נתונים פשוטים, אבל הבחירה להעמיס את כל דגלי אירופה על העמודה הימנית היא בחירה מאד אפקטיבית, לדעתי. היא גורמת להשוואה להיות פחות "נייטרלית" – מספר א' מול מספר ב' – ומדגישה שבצד הימני יש המון, המון, *המון* מדינות. 27 מדינות, שביחד התמותה בהם נמוכה מהמספר השמאלי.

האם זה מניפולטיבי? כמובן. חסר כאן הרבה מידע, נירמול לאוכלוסיה והרבה דברים אחרים. אבל הגרף הזה בא, במפורש, לתת את ההשוואה *הזו*, והשימוש בדגלים כאן תרם הרבה לסיפור שהוא בא לספר.

לא כל הנוצץ זהב הוא

כשלומדים מתמטיקה בביה”ס, אנחנו מתרגלים שאם הגענו בסוף התרגיל למספר עגול ויפה, כנראה שפתרנו אותו נכון – התוצאה העגולה היא סוג של ספרת ביקורת, שמראה לנו שהתהליך היה נכון. אבל ברגע שיוצאים משיעורי המתמטיקה בחטיבת הביניים, אנחנו רואים שבעולם האמיתי המספרים אף פעם לא כ”כ עגולים. ואפילו הייתי אומר(תוך שאני מסתכן בלחטוא בדיוק במה שהזהרתי ממנו) שכשהמספרים עגולים מדי, או שהגרף יושב לו יותר מדי טוב על הקונצפט שלו, אז אולי משהו כאן לא בסדר, ואולי מישהו עיגל כאן פינות, ועיסה קצת את הנתונים כדי שיצאו יפים.

כל זה לא בא להגיד שסדרת הכרזות של המגזין הפורטוגלי Grande Reportagem אינה מוצלחת (ותודה לגלעד ברזילי על הקישור). המגזין לקח דגלים של 8 מדינות בעולם, ושל האיחוד האירופי, ובנה סביבם אינפוגרפיקות. בזו של ארה”ב, כאן למעלה, האדום מסמל אנשים התומכים במלחמה בעירק, הלבן אנשים המתנגדים לה, והכחול – אנשים שאינם יודעים היכן עירק נמצאת.

בדגל של קולומביה, הצבעים מסמלים את היקף היצוא של בננות (אדום), קפה (כחול) וקוקאין – הצהוב, שהוגדל בערכו היחסי.

אז מצד אחד הכרזות הן אפקטיביות. הבחירה בדגלים כבסיס האינפוגרפיקה היא מאד אפקטיבית בלהדגיש שכאן יש נסיון לגעת במהות של אותן מדינות, בסוגיות הליבה שמגדירות את המדינה, לפחות כפי שהן נתפסות ע”י הציבור בפורטוגל. הטקסטים שמלווים את הכרזות (או לפחות התרגומים שמצאתי) מבטיחים שהנתונים אומתו מול גופים כמו האו”ם ואמנסטי, ובדגל קולומביה, לפחות, ברור לעין שנעשה מאמץ להכניס את הנתונים לתוך הדגל, ולא סתם לזרוק שליש-שליש-שליש (לא, מסתבר שככה זה במקור בדגל קולומביה. כמה מוזר) ויתכן שהגרפיקאי אפילו דאג בפרטי פרטים ליחסי הצבעים בדגל.

אבל מצד שני, קשה להתייחס לאינפוגרפיקות הללו כמביאות נתונים מדויקים. חלוקת הצבעים בפסים על דגל ארה”ב, למשל, מונעת כל דרך לעין האנושית להבין מה בעצם היחס בין הצבעים. בנוסף, העובדה שהפורמט האינפוגרפי הוכתב ע”י הדגל מגדיר לנו מראש איזה נתונים אנחנו יכולים להעביר. בדגל האיחוד האירופי, למשל, שם יש הבדל קיצוני בין הכחול לבין הצהוב, המעצב היה צריך לחפש איזה מסר להעביר ע”י חיפוש נתונים שיתאימו לגרפיקה שלו, מה שקצת שם את עניין ה-“סוגיות מהותיות” בספק.

Image

בסופו של דבר, מדובר בגימיק חביב ביותר, שתופס את העין ומשתמש בעובדה הזו, ללא בושה, כדי להעביר מידע אנקדוטלי. ואין שום דבר רע בזה.