האמינות שבחספוס

לפני די הרבה שנים, בהיותי צעיר ופוחז, שאלו אותי למה אני אוהב לשמוע בוב דילן, למרות שהקול שלו – “קול של חול ודבק” כפי שתיאור זאת דיוויד בואי – רחוק מלהיות קול יפה או נעים, בסטנדרטים המקובלים. התשובה שלי אז היתה שעם זמרים כמו דילן – או טום וייטס, או לאונרד כהן – קל לי יותר להאמין להם. כמה שקולו של זמר מלאכי יותר, טענתי, כך התכנים שלו פחות אמינים.

טעיתי, כמובן.

נזכרתי בסיפור הזה אתמול, כשהייתי בהרצאה המוצלחת של ירון אסא על קונפורמיות וציות, כחלק מסדרת ההרצאות של ספקנים בפאב. ירון הראה קטע וידאו המתאר ניסוי פסיכולוגי כלשהו שנערך, והוסיף בבדיחות “שימו לב לרזולוציה והאיכות הנמוכה של הסרטון. זו עדות טובה לכך שהוא רציני”.

עם כל הגיחוך, יש כאן אבחנה מאד מעניינת על המנגנונים שאנחנו מפעילים להחליט כמה אמינות ליחס לפיסת מידע שאנחנו נתקלים בה. אנחנו הורגלנו להפקות מלוטשות יחסית, וידאו באיכות גבוהה ומצגות מושקעות. אז כשאנחנו נתקלים בפריט מידע לא מלוטש, אנחנו מיד מתחילים לבנות סיפורים על למה. הגרפים לא מלוטשים? ברור שזה בגלל שהכותבים היו כ”כ מרוכזים בנתונים שלא היה להם זמן או חשק להשקיע בתצוגה. הסרטון הוא מגורען ובאיכות של וידאו ישן? ברור שזה אומר שהוא אמין, כי אחרת למה להשתמש במשהו כזה גרוע?

זו טעות, כמובן.

זו טעות מהבחינה שאנחנו מייחסים אמינות או אותנטיות לטענה משיקולים שלא קשורים לתוכן שלה. מאותה סיבה שיוגורט ירגיש לנו טבעי יותר רק בגלל מס’ הספרות העשרוניות שעל העטיפה שלו. זה יפה שאנחנו בונים סיפור שיסביר למה איכות ההגשה נמוכה, אבל הוא עדיין רק סיפור שאנחנו בונים בראש.

הנה עוד דוגמה, כאן מהבלוג. כשאני מציג את ההטיה שבגרף מימין, אני מקביל אותו לגרף שהכנתי באקסל, משמאל:

  לעומת image

שימו לב שבניגוד למה שאני לרוב מטיף, הגרף שלי משמאל לא בעצם מכיל שנתות עם סדרי הגודל של מערכת הצירים. אבל בכל זאת הוא נהנה משני גורמים מעודדי אמינות. הראשון הוא שהוא מוצג כחלק מהרצאה על הטיות אינפוגרפיקות, אז אנשים מראש נוטים להאמין למרצה. השני הוא שהוא נראה פחות טוב מהגרף המקורי. די דומה (כי ניסיתי להתאים צבעים ורוחב עמודות) אבל האדום פחות יפה, הפונט יותר בנאלי, והכל נראה כמו משהו שיצא מהאקסל שלי, ולא עבר טיפול של גרפיקאי מקצועי. וזה מספיק בשביל שזה יראה אמין יותר.

וזו, כמובן, טעות. כי אני יכול לשקר עם אקסל – לשקר ממש, לא רק להטות. לשקר עם מספרים שלא קשורים לגרף, עם שקרים בוטים – לא פחות משגרפיקאי יכול לשקר עם ההטיה שלו. ואם אנחנו מורידים את הביקורתיות והספקניות שלנו כלפי דברים עם איכויות הפקה נמוכות, אנחנו פותחים את עצמנו ליותר מניפולציות של מי שהבין את זה כבר, וינסה למכור לנו דברים ע”י פניה לאותנטיות מזויפת. פרויקט המכשפה מבלייר כבר הוכיח שזה עובד, והיווה השראה לז’אנר שלם של “פרסום גרילה”.

ובסופו של דבר, גם אם לזמר יש קול שיכול לרסק חצץ, זה לא באמת אומר שיש לו משהו להגיד. כי היום, שאני קצת פחות צעיר ופוחז, אני יכול להבין שהסיבה שאני אוהב את בוב דילן זה לא כי הקול שלו לא-יפה-ולכן-אמין, אלא שיש לקול שלו פשוט איכויות יופי אחרות, שאני, במקרה אוהב. לא חייבים לבנות סיפורים מוסריים מאחורי כל העדפה שלנו.

6 תגובות בנושא “האמינות שבחספוס

  1. כמו שדייויד ברמן מה-Silver Jews, בעצמו כותב שירים אדיר עם קול לא צלול, שר:
    "All my favorite singers couldn't sing".

    כשמדובר באומנות, בניגוד לסטטיסטיקות, אם אתה מצליח להאמין לזמר, הכוונות האמיתיות שלו בכלל לא משנות. מי יודע, אולי ג'סטין ביבר שר מהלב – אבל זה לא משנה למי שזה לא נוגע לו.

  2. ובכל זאת יש בזה משהו.
    המשהו הזה הוא קשור בעיקרון ההכבדה.
    אם בוב דילן שר בקול מחוספס והוא עדיין אהוד – סימן שיש בו משהו טוב.
    לא הקול – אבל משהו אחר שגורם לו להיות אהוד למרות הקול.
    סמנים מכבידים (כמו קול צרוד אצל זמרים) אמינים יותר מסמנים אחרים (כמו, נאמר, שפת השיר).
    בעיקרון ההכבדה – כשהוא מיושם כהסבר בתחום האבולוציה של מבנה הגוף (כמו זו של זנב הטווס) – יש לדעתי טעות (שלא זה המקום לפרט אותה) אבל הוא נראה לי מתאים כשמדובר באבולוציה של התנהגות, והוא במיוחד מתאים במקרים כמו המקרה הנוכחי – כאשר הקול המחוספס לא מהווה מדד לאיכות כוללת (כנראה שכל אחד היה נהנה משירי בוב דילן יותר לו היה קולו ערב), אלא רמז לקיומה של איכות אחרת מהקול (השיר לא שורד בזכות הקול אלא למרות הקול, אבל עצם שרידתו מרמזת על כך שכנראה יש בו משהו (אחר מהקול) שמסביר אותה.

    • הבעיה שלי עם הסברים אבולוציוניים כמו עיקרון ההכבדה היא שהם מניחים סביבת התפתחות לא מודעת. ברגע שהטווסות יוכלו להגיד "הבחור הזה, יש לו יופי של זנב, אבל יכול להיות שהוא רק סוחב אותו לעשות רושם", כל המנגנון מתפרק.
      אבל אנחנו בני אדם, ואנחנו מודעים מספיק לתהליכים הללו בשביל לכתוב ספרים על עקרון ההכבדה, ולכן אני כבר לא יכול לסמוך על העקרון הזה. כי כמו שציינתי לקראת סוף הפוסט, אנשים עושים מניפולציה על התכונה הזו, והיא מאבדת מתפקידה ה-"טבעי" (במרכאות כפולות ומכופלות)

  3. מסכים עם כל מילה!
    אפשר בהחלט לשקר עם אקסל.
    הקטע הפסיכולגי שציינת קורה לי הרבה, דווקא כשמציגים דוח פחות מעוצב, זה נתפס "רציני".
    למרות שיש חריגים, לרוב זה המצב.

  4. פינגבאק: לא כל הנוצץ זהב הוא | שקרים יפים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *