הקורא רותם אבלס הפנה אותי לכתבה הזו בוושינגטון פוסט, בה הם ביקשו ממגוון דמויות בולטות בסצנת העסקים, הטכנולוגיה, התקשורת ובכלל לבחור את גרף השנה שלהם. חלק מהגרפים מרתקים. חלק מהם קצת ברורים מאליהם. וחלק מעוררים את הדחף שלי לכתוב כאן בבלוג. נתחיל היום בגרף שבחר פיטר ת’יל – יזם, משקיע, אחד ממקימי PayPal והמשקיע החיצוני הראשון בפייסבוק (שאפילו הופיע בסרט הרשת החברתית). ת’יל בחר את הגרף המוזר הבא:

עכשיו, מה יש לנו כאן? הצלבה של שני נתונים לאורך זמן, הראשון הוא החובות של סטודנטים מתקופת הלימודים שלהם – בארה”ב נהוגה שיטה של student loans, בהם סטודנטים לווים את הכסף ללימודיהם האקדמיים, ומתחילים להחזיר את הכסף רק לאחר סיום הלימודים. הבעיה היא שתואר אקדמי כבר לא מבטיח לך תעסוקה והכנסה כמו פעם, כשהשיטה נחנכה, ואנשים רבים מושכים את החובות הללו לשנים רבות. הטענה של ת’יל, כך הגרף ירצה שנאמין, היא שבעוד החובות של הסטודנטים הולכים ועולים, המשכורת החציונית של בוגר תואר ראשון רק הולכת ויורדת, ומערכת ההשכלה הגבוהה רק מייצרת חובות, לא מייצרת הכנסות ויצרנות. נכון? נכון.

אבל הגרף, כפי שיכולתם לנחש מכך שהוא מופיע כאן בבלוג, מבולבל באופן די חסר תוחלת. נתחיל מזה שיש לנו שני גרפים שונים בתכלית על אותה מערכת צירים. הוא נותן אשליה שב-2003 עוד המצב היה טוב, וההכנסה היתה גבוהה יותר מהחוב, אבל ב-2004 התהפכו היוצרות. אבל אין באמת שום קשר בין שני הקווים הללו.אפשר היה לבנות את הגרף האדום כך שציר ה-Y שלו מתחיל מ-40 אלף דולר (נגיד) ומסתיים ב-100 אלף דולר, ופתאום הקו האדום כבר לא משיק בכלל לכחול:

כלומר האשליה שהיתה הצטלבות, כאילו היתה נקודת מפנה ב-2004, היא מוטעית לחלוטין, ונובעת מבחירה של טווח הערכים בציר ה-Y של אחד הגרפים.

אבל נקודה גדולה עוד יותר היא העובדה ששני הנתונים הללו, שמוצלבים באופן כה יפה, בכלל לא מדברים על אותו הדבר. הגרף האדום, המשכורת החציונית, מדברת על משכורת של אדם אחד, בוגר תואר ראשון. הקו הכחול, לעומת זאת, לא מדבר על החובות של אותו אדם חציוני. אלא אם הסטודנט החציוני חייב 900 מיליארד דולר, אזי מדובר כאן בסך כל חובות הסטודנטים בבת אחת. שוב, הגרף מנסה לרמז שהחובות הולכים ונצברים, אבל אין כאן שום נתון על זה. כל מה שאנחנו רואים זה שיש יותר חובות, אבל היינו רואים בדיוק את אותה העליה בסף החובות גם אם היינו במצב שכל החובות מוחזרים תוך שנה מסיום הלימודים, אבל היקף הסטודנטים גדל. אם האוניברסיטאות והמכללות מתרחבות, כמובן שבכל זמן נתון יהיו יותר סטודנטים עם יותר חוב. אולי הטענה שתי’ל טוען היא נכונה, אבל הנתונים שלו – והגרף שלו – לא מבססים את זה.

שאלת המניע

כשאנחנו מנסים להבין אינפוגרפיקה, בדיוק כמו כל טקסט אחר, אנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו מי כתב אותה, מי תכנן אותה, ומה המניע שלו. במקרה של האינפוגרפיקה הזו, מי שמכיר קצת את ת’יל ואת דעותיו לא יופתע ממש.

נושא ההשכלה הגבוהה בארה”ב הוא אחד הנושאים שת’יל חוזר אליהם שוב ושוב. ב-2011 הוא אמר שהבועה האמיתית בארה”ב היא לא האינטרנט וחברות הסטארטאפ (ומעולם לא היתה) אלא ההשכלה הגבוהה, שמבטיחה רבות, מוערכת-יתר, אבל לא מספקת את הערך שהיא מתיימרת לתת. ת’יל גם פתח את קרן ת’יל, שמעניקה לכ-20 צעירים מתחת לגיל 20 מלגה בגובה 100 אלף דולר – בתנאי שהם לא ילכו לאוניברסיטה (או יפרשו, אם כבר התחילו), אלא במקום זה ילכו להקים חברות או סטארטאפים, יעסקו במחקר מדעי (מחוץ לכותלי האוניברסיטאות) או בתנועות חברתיות כלשהן – להשפיע על העולם, אבל רק לא באקדמיה.

לאור הדעות המאוד מבוססות של ת’יל בנושא (שמחזיק, אגב, בתואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני במשפטים מסטאנפורד: עובדה שיכולה או להציג אותו כצבוע, או לתת לו את ההיכרות האישית עם המערכת שעל פיה ביסס את דעותיו), המסר של האינפוגרפיקה אינו מפתיע. מה שמפתיע הוא שת’יל, שברור שאינו אדם טיפש, בחר לייצג אותו באינפוגרפיקה כ”כ חלשה שלא מעבירה את הנקודה. ולא ברור למה הוושינגטון פוסט, אחד העיתונים המוערכים יותר בארה”ב, בחר לפרסם את הגרף הזה בלי טיפת ביקורת, בלי רקע על ת’יל ודעותיו על השכלה גבוהה מעבר לקישור קטן בתחתית הכתבה.