נתקלתי בתרשים הזה צף לו בפייסבוק היום. נסיונות להתחקות אחר המקור של האינפוגרפיקה כשלו, אם כי המידע – גם אם לא העיצוב – ככל הנראה הגיע מהאתר של אגודת הסרטן האמריקאית (אני מעדיף בהרבה את השם הישראלי, האגודה למלחמה בסרטן, אבל זה רק אני).

אז אני לא יודע אם האגודה אחראית לגרפיקה הזו, כי אם כן, מישהו שם צריך לחשוב טוב טוב על מה שהוא עושה. יש סיכוי שעשרות שנים של טקטיקות הפחדה למעשנים חילחלה לנורמות העבודה, ואנשים כבר לא יודעים איך לעצב גרפיקה הקשורה לעישון בלי להשתמש ברטוריקה הויזואלית האימתנית והדרמטית שאנחנו רואים כאן למעלה. לרוע המזל, הגרפיקה אומרת בדיוק את ההפך ממה שהנתונים מראים.

מה הכוונה? הגרף מעל, בניגוד למה שאולי האינסטינקט הראשון מורה, אינו מדבר על הסכנות שבעישון. המטרה שלו הוא להראות את תהליך ההתאוששות של הגוף בדקות, שבועות ושנים שאחרי הפסקת העישון, כשהמטרה שלו הוא לשדר שלעולם לא מאוחר מדי, ואין סיבה לאמץ גישה של “אני מעשן כבר שלושים שנה, גם אם אני אפסיק עכשיו זה כבר לא יעזור לי”.

הבעיה היא שהשימוש בסיגריה בתור האלמנט הגרפי משדר שנקודות המידע, התחנות לאורך הדרך, הן תחנות לאורך חייו של מעשן, לא של לא-מעשן. המלודרמטים שבינינו אולי אפילו יראו את הייצוג הזה כמלווה לאורך שנים את חייו של מעשן עד שהוא מגיע לסוף הרע, השחור ואדום, המזכיר את להבות הגיהנום (מלודרמטי, כבר אמרתי?). אבל זה, כאמור, בדיוק ההפך מהמטרה. הייתי מצפה שהגרפיקה תיצור תחושה של שחרור, של ריצה בהילוך איטי אל תוך השמש השוקעת, של סוף טוב. אבל מה יש לנו כאן? סיגריה. כי מעשן באת, ואל עשן תשוב.