לא כל יום יש לנו הזדמנות לחזות באינפוגרפיקה מוחשית. לא פיקסלים על מסך, ואפילו לא דיו על ניר, אלא חפצים מוחשיים, מוצקים, תלת-מימדיים – שבכל זאת אין בהם דבר מלבד אינפוגרפיקה, העברת מסר כמותי באמצעים חזותיים.
אני מדבר, כמובן, על מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בנושא האיום האיראני. "לפני כמה שבועות, ישראל השיגה חצי טון של מסמכים מהכספת – 55 אלף עמודים, עוד 55 אלף קבצים, 183 דיסקים – הכל העתק מדויק של החומר המקורי", אמר נתניהו, והציג לראווה בדיוק את זה – ארון מלא קלסרים, ו…מעמד? ויטרינה? מלאים דיסקים, להמחיש את המספרים הללו.
אבל די ברור, הרי, שהקלסרים הללו ריקים. די ברור שהדיסקים גם הם ריקים. גם אם המידע המודיעיני היה נשמר על דיסקים (ולמה, בעצם, בימינו?), אין הרי שום סיבה שהדיסקים עצמם יובאו למסיבת העיתונאים. מדובר בהמחשה ויזואלית של כמות. המטרה של הארוניות להעביר תחושה שיש המון מידע. ארונות שלמים! עשרות קלסרים! דיסקים! בקיצור – אינפוגרפיקה. העברת מסר מורכב באמצעים גרפיים.
מה שכן, מדובר כאן באחד מסוגי האינפוגרפיקות שאני הכי פחות מחבב, הסוג שפשוט לוקח נתון מספרי, כמו הנתון הישן של פייסבוק שעליו כתבתי לפני שנים, ופשוט לחזור על הנתון המספרי בגרפיקה, להציג 130 אייקונים שמסמנים את 130 החברים. זו לא אינפוגרפיקה מתוחכמת במיוחד. היא לא מספרת סיפור מורכב. אבל היא אפקטיבית, בצורתה הפשוטה – היא מפילה עליך תחושה של גודל, של כמות, של אינטנסיביות, שמחזקות את המסרים שלך – יש לנו הרבה מידע. הרבה הרבה. לא מתוחכם, אבל אפקטיבי.
מעניין.
אילו דרכים אחרות היית מציע כדי להמחיש את הנושא?
איך הייתי מדגיש את כמות המידע? לא הייתי מדגיש. אני מאמין שהפוקוס על הכמות של המידע נועדה לטשטש את העובדה שאין הרבה *תוכן*. 183 דיסקים זה נחמד, אבל מה שחשוב זה המסקנות המודיעניות. לא קשה למלא 183 דיסקים במידע. סביר להניח ש-99% ממנו לא רלבנטי. השאלה היא לא רק איך להמחיש, אלא גם *מה* להמחיש.
בהנחה שכמות הדיסקים והקלסרים זהה למה שבאמת נאסף מאיראן, ועיצוב הקלסרים זהה (אולי אפילו סדר הצבעים שנראה אקראי) אז זה לא רק אינפוגרפיקה, אלא מסר ברמה הפסיכולוגית כלפי איראן