ביבי פחוס

אין דבר שמוציא מעורכי עיתונים דחף לגרפים יותר מאשר סקרי בחירות וניחושי מנדטים. ושום דבר לא אחר מוציא מעורכי עיתונים דחף כזה להטות תוצאות ולעוות תפיסות. גרף עמודות פשוט מספק כר מרעה עשיר למשחקים כאלה, כמו שכבר ראינו. אבל מעריב (או אתר האינטרנט שלו, nrg) סיפק לנו דוגמה יפה נוספת:

900

הסיפור של הגרף הזה ברור. יאיר לפיד נכנס למערכת הפוליטית וטורף את הקלפים, ופתאום המירוץ נהיה צמוד. קדימה יורדים מהמקום הראשון לשלישי, העבודה מתחזקת, ואפילו הליכוד נכנס כאן למירוץ. אבל האם זה באמת המצב? זה הזמן להכניס את אחד מכלי הבילוש המתוחכמים שבהם אנחנו כאן בשקרים יפים משתמשים לזיהוי תרמיות עדינות וזיופי בחירות. אני מתכוון, כמובן, לתוכנת Paintbrush שמגיעה עם חלונות.

מה העלנו בחכתנו, אם כך? ראינו שבעוד ארבעת העמודות הימניות שומרות על יחס של פחות-או-יותר 10-11 פיקסלים למנדט, העמודה של הליכוד עומד על כ-7 פיקסלים למנדט בלבד. כלומר ההישגים האלקטורליים של הליכוד הומעטו בהמחשה הגרפית, נדחסו ל-207 פיקסלים בלבד. אמנם מספר המנדטים מצוין במפורש, אבל הרבה יותר קל לנו לקלוט מידע השוואתי באופן גרפי מאשר במספרים. בשביל הרי נולדו האינפוגרפיקות מלכתחילה, לא?

כך הגרף היה נראה אם גם הליכוד היה נהנה מ-10.4 פיקסלים מרווחים לכל מנדט, שוב, תודות לכלי העריכה המתקדמים והמקצועיים שלנו (עדיין Paintbrush):

image

נותן תחושה קצת שונה, לא?

כל העניין הזה מצער, כי חוץ מהסיפור של דחיסתו של ביבי, הגרף די אפקטיבי. צבעים ברורים ובולטים, מספרים מסומנים בבירור, ושימוש בקריקטורות מזוהות + שם מפלגה צמוד לכל עמודה כדי שיהיה ברור מי זה מי. ואז מגיעה הדחיסה.

ולפני שיבוא איזה אפולוגיסט ויגיד שהגרף, במתכונתו המדויקת יותר, לא נראה טוב על העמוד עם הרבה שטח לבן מת ולכן היה צריך לדחוס את זה, אני אזכיר שהתפקיד של האינפוגרפיקה היא להעביר מידע, לא למלא שטח מת בעמוד. לדחוס עמודה בשביל קומפוזיציה יפה יותר זה כמו להשמיט את המילה “איראן” מכותרת כמו “איראן: בכיר בתכנית הגרעין חוסל בפיצוץ”. זה היה מונע מהכותרת לגלוש לשורה השניה, שזה דבר רע (כך לימדו אותי), אבל לא ממש לגיטימי, נכון?

מה משווים?

מטרתה של האינפוגרפיקה היא לקחת מספר גדול של נתונים ולהציג אותם באופן שמאפשר לקורא לתפוס את המסר העיקרי של המספרים הללו בקלות ובלי להתעמק יותר מדי. כשהמספרים מוצגים במלואם, הם בדרך-כלל על תקן "קריאה נוספת" למעוניינים להעמיק.

המטרה הפשוטה הזו נעלמה מעיניהם של מעצבי האינפוגרפיקה הזו, שהופיעה בגליון מעריב מיום שני, החמישי בספטמבר:

כותרת האיור מציגה שאלה פשוטה: האם העדר התחרותיות במשק הביא לעליית מחירים? הטענה המובלעת בכתבה היא שחברות שמחזיקות במונופול או כמעט-מונופול על השוק מעלות את המחירים בקצב גבוה יותר מחברות שמחזיקות בנתח קטן יותר מהשוק.

לצורך העניין, נניח שחמשת הנתונים שמביא הגרף מספיקים כדי להציג מגמה, ולא נדרוש השוואה גם למחירי מוצרים שמשווקים על-ידי חברות שאינן אוחזות בנתח שוק משמעותי, או שאינן מהוות חלק מתעשייה שהמחירים בה מוכתבים על-ידי גוף כמעט-מונופולי.

מדוע מוצגים הנתונים כפי שהם מוצגים? ההשוואה העיקרית שמוצגת לנו כאן היא בגרף העמודות. העמודות משקפות מחיר אבסולוטי בשקלים של מוצרים שונים. אבל ממש לא מעניין אותנו להשוות בין מחיר של שקית במבה לבין קופסא של קורנפלקס. אין להשוואה הזו כל ערך לגבי הטענה הנטענת. ההשוואה שמעניינת אותנו מתמקדת בשני נתונים: אחוז העליה במחיר בין 2008 ל-2011, ונתח השוק של החברה שאת מחירי מוצריה בדקנו. שני הנתונים הללו אינם מוצגים בצורה השוואתית, אלא בצורת מספרים בלבד (נתח השוק מוצג גם בסדרה של תרשימי עוגה שמונחים זה לצד זה – פרקטיקה מאוד לא נוחה להשוואה: תרשים עוגה נוח להשוואה בין חלקי העוגה השונים, אבל לא קל לנו להשוות בין שני תרשימי עוגה שמונחים אחד ליד השני). כדי להוסיף חטא על פשע, אחוז השינוי מוצג מיד מעל לעמודות המחיר האבסולוטי, כך שלא רק שאין קשר בין מיקום המספר לבין יחסו למספרים האחרים, אלא שיש קשר משתמע מטעה ביניהם, משום שהמספר הנמוך ביותר (חמישה אחוזים) מוקם הכי גבוה בגרף.

איך היה צריך להראות הגרף הזה? ראשית, ההגיון מכתיב קיומו של ציר X שהוא, לכל הפחות, סודר. משמע: ככל שהחברה ממוקמת ימינה יותר על הגרף, כך נתח השוק שלה גדול יותר (או להפך, אם מתעקשים, זה לא קריטי). החברות, אם כן, היו צריכות להיות מסודרות כך: אסם-נסטלה (53.2), תלמה-יוניליבר (58.1), שטראוס-עילית (83.9), החברה המרכזית (86.1), ותנובה (94.8). מתחת לכותרות הללו היה צריך לסדר את אחוזי השינוי בגרף קו, מ-11 אחוזים ועד 35%. הקו לא היה עולה באופן עקבי למעלה, אבל המגמה הייתה ברורה (אם ציר ה-X היה יחסי באמת, אפשר היה לזהות כיצד שני החמישימים ושני השמונימים מקובצים ביחד, פחות או יותר, אבל זו כבר באמת דרישה גבוהה מדי). אם רוצים להוסיף קצת צבע ועניין לגרף קו משעמם, אפשר להלביש את גרף העמודות מתחת לקו ולתת גם השוואה אבסולוטית בין המחירים (למרות שנראה לי עדיף פשוט לשים תמונה של המוצרים השונים, אבל מה אני מבין בגרפיקה).

אבל רגע, אם מחליטים להחזיר את העמודות, כדאי לקנות קודם סרגל. בחינה מדוקדקת של הגרף מעלה שאין באמת קשר בין ציר ה-Y שמשמש כל אחד מצמדי העמודות. הדוגמא הכי ברורה נראית בהשוואה בין עמודת 2011 של במבה (4.8), שעוברת קצת מעל השנת הראשונה, לבין עמודת 2008 של קוקה-קולה (5.9) או קפה טורקי (6.1), שתיהן מעט מתחת או בדיוק על אותה השנת. גם בין צמדי עמודות יש אי התאמות שאפשר לראות גם בעין בלתי מזויינת (בניגוד לאבנר, אני לא אטריח את עצמי לספור פיקסלים) – למשל, בעמודות של תנובה, בעמודה הכחולה כל שנת שווה בסביבות ה-4.5 לפי הערכתי, אבל למרות שההפרש בין שתי העמודות עומד על יותר משנת אחת, ההפרש בין המספרים עומד על 3.7 בלבד.

לסיכום: אינפוגרפיקה שהאלמנט הגרפי המרכזי שלה הוא (א) שגוי, (ב) בלתי רלוונטי בעליל, ואילו המספרים החשובים להעברת המסר שמובע בכותרת האיור אינם זוכים להבלטה השוואתית. כל זה מעלה את השאלה – בשביל מה האינפוגרפיקה הזו שם? האם העורך אמר לגרפיקאי להרים לו משהו שנראה מדעי ועם הרבה צבעים? האם במערכת מעריב יש מישהו שאחראי על אינפוגרפיקות באופן ספציפי, וגם מבין את מטרת הז'אנר, או שכל בוגר בצלאל רעב ללחם יכול למלא את התפקיד הזה? אני מבין שמצב העיתונות בישראל בקאנטים, אבל אולי כדאי בכל זאת לשקול מחדש.