הפיתוי המתוק של הנתונים: רשימת קריאה

ב-22/4/2014 העברתי, במסגרת סדרת הרצאות “ספקנים בפאב”, הרצאה בשם “הפיתוי המתוק של הנתונים”, אשר התמקדה בהיסטוריה של הנתונים, המספרים והגרפים בחברה שלנו, ואיך הם זכו למעמד המכובד שלהם.

בפוסט הזה אני ארכז את השמות של הספרים, הכותבים והמאמרים שהתבססתי עליהם בהכנת ההרצאה, למי שרוצה קריאת המשך מעמיקה יותר.

  1. Objectivity, מאת לוריין דאסטון ופיטר גליסון, ספר שמדבר על עלייתו של מושג האובייקטיביות והפיכתו לבעל משמעות, ויש שיאמרו מרכזיות, בחברה המערבית המודרנית. ממנו הובאו הדוגמאות של ארתור וורתינגטון וטיפות המים.
  2. The Splash of a Drop, מאת ארתור וורתינגטון. ספרו המקורי של וורתינגטון, שפורסם ב-1895, ומכיל את האיורים והצילומים המקוריים שלו.
  3. Trust in Numbers, מאת תאודור פורטר. ספר המתאר את עלייתם של האובייטיביות והמדדים המספריים.
  4. The Averaged American, מאת שרה אייגו. הספר סוקר איך המתודה הסטטיסטית – איך הרעיון של “האמריקאי הממוצע” כישות בעלת משמעות, ואיך שילוב של צרכים שלטוניים, עלייתה של תקשורת ההמונים ותעשיית הפרסום הפכו את הסקר, ובהשלכה ממנו את המידע הסטטיסטי המרוכז, לגורם מגדיר תרבות.
  5. A History of the Modern Fact, מאת מארי פובי. סקירה מרתקת של התפתחות העובדה המודרנית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ואיך מספרים קיבלו מעמד המנותק מהפרשנות של המציאות, אלא הם המציאות עצמה.
  6. Leviathan and the Air-pump, מאת סטיבן שייפין וסיימן שפר. הספר מתמקד בהווי החברתי שוביל למהפכה התפיסתיית של רוברט בויל, ממייסדי מדע הכימיה והמתודה המדעית המודרנית, שהפך את הניסוי ותוצאותיו לחותם של אמינות ודיוק.

הרצאה: הפיתוי המתוק של הנתונים

עדכון מנהלתי קצר:  מחר, ה-22/4, אני אעביר הרצאה במסגרת ספקנים בפאב, ב"מקום לשבט", בקומה השניה מעל הבר קיימא, רח' המשביר 22, ת”א. הנה גם קישורים לאירוע בפייסבוק וב-Meetup.

ההרצאה, שכותרתה “הפיתוי המתוק של הנתונים”, תנסה לשאול לא רק איך האינפוגרפיקות משקרות לנו, הנושא המרכזי של הבלוג הזה, אלא גם למה הן כל כך אפקטיביות? מה יש בגרפים ובמספרים שזוכים למקום של כבוד בתור הנשאים הראשיים של האמת והמידע?

על כל זאת ועוד, מחר ב-21:00 בערב. בואו בהמוניכם!

worship-idol-licensed

Image credit: LuMaxArt2D / 123RF Stock Photo

דם חזק מהגיון

כל הרשת – טוב, אולי רק החלק של הרשת שמתעניין באינפוגרפיקות – סערה שלשום סביב תרשים שהתפרסם בסוכנות הידיעות רויטרס בנוגע לחוק Stand Your Ground, חוק שנוי במחלוקת בפלורידה שמאפשר שימוש בנשק חם במצבים בהם אתה חושש לחייך, גם אם לא בחרת קודם באפשרות של להתרחק ממקור הסכנה, כפי שמחייב החוק במדינות אחרות בארה”ב. התרשים הנ”ל נסוב סביב מספר מקרי הרצח עם כלי ירי מאז שהחוק נכנס לתוקף, והוא… טוב, אני אתן לכם להבין לבד מה הבעיה בו.

Florida gun deaths

ובכן, הבעיה הראשית של הגרף היא שהוא הפוך. פשוט הפוך. ציר ה-Y מתקדם כלפי מטה, מה שיוצר אצל הקורא הסביר את ההרגשה שחוק Stand Your Ground ב-2005 הקטין משמעותית את כמות מקרי הרצח, בעוד האמת היא הפוכה – כניסת החוק לתוקף כמעט והכפילה את המקרים (יותר מ-800 בשנה!), זינוק שקצת התמתן, אבל לא חזר למימדים הקודמים.

הבעיה כאן ברורה, ורבים הצביעו עליה. אבל משהו יותר מעניין התפתח מכאן. לאחר שהתרשים התחיל לרוץ לו בטוויטר, התקבלה תגובה מאותה C.Chan שחתומה עליו – אחת Christine Chan, שמתארת את עצמה בחשבון הטוויטר כ-“עיתונאית גרפית ברויטרס אסיה”, מה שאומר שהיא כנראה הקריסטין צ’אן הנכונה. תגובתה נראתה לי מדהימה:

כלומר מישהו שתפקידה הוא להשתמש בגרפיקה כדי לדווח על חדשות ונתונים לא מבינה איך ציר Y שמתקדם הפוך מטה את התפיסה של הקורא, כאילו הנתון ירד ולא עלה – ראיתם איך אי אפשר לנתק את המילים הללו מההקשר המרחבי שלהן? “זו רק העדפה”, היא אמרה, כאילו שגרף עולה לא מכבד את המוות, איכשהו. אני מקווה – ממש מקווה – שזה רק תירוץ לכסות על החלטה אומללה, ולא מה שצ’אן באמת מאמינה בו.

בציוץ נוסף, צ’אן אמרה כי הושפעה מהגרף הזה, שמציג את כמות ההרוגים במלחמת ארה”ב בעירק (כאן תצוגה חלקית):

image

גם כאן יש לנו גרף של הרוגים, וגם הוא הופך את ציר ה-Y, אבל הוא עושה הרבה דברים אחרים כדי למנוע בלבול. נתחיל מזה שציר ה-X נמצא בראש התרשים, ולא בתחתיתו, מה שמרמז שמשם מתחילה הספירה. בנוסף, השימוש בהערות טקסטואליות בגוף התרשים, בחלק הלבן, עם חצים שמצביעים על העמודות מבהיר מאיזה כיוון זה ה”בחוץ” ומה ה”בפנים”. ולבסוף, העמודות הפנימחות באדום כהה – אלה שמייצגות את ההרוגים של ארה”ב ובעלות בריתה, כלולות בתוך העמודות הגדולות, ומבהירות, שוב, מאיפה צריך להסתכל על הגרף.

בתרשים של צ’אן לא היו אף אחד מאלה. הטענה היחידה שעוד איכשהו יכולה לעבוד היא שהיא השתמשה באדום כסמן של דם ומוות, וככל שהאדום גואה, כך גם מקרי המוות – אבל זה מעט מדי, ולא ברור מספיק, ובגדול מראה שהמחשבה שהוגדשה לגרף הזה הוקדשה רק לרמה העיצובית, אולי הסימבולית, אבל בשום שלב לא הושקע מאמץ לגרום לגרף הזה להיות נהיר וברור לקרוא – וזאת בהנחה, כמובן, שלא מודבר כאן בהטעיה מכוונת.

גם צ’אן הבינה שאי אפשר ממש להגן על הטעות הזו. הציוץ האחרון שלה היה “תודה על הפידבק. אני מסכימה שציר ה-Y ההפוך עלול להיות מבלבל, ואולי היה מטעה מדי, במקרה הזה”.

אני חושב שזה הכי הרבה שאפשר לקוות לו, בסיטואציה הזו.

להבין דרך האצבעות

יש לי חיבה לא מוסברת לאינפוגרפיקות אורך. הכוונה שלי כאן היא לאינפוגרפיקות שלא מנסות לדחוס את המידע לגרף או שרטוט קטן ומדויק. במקום, הן מנסות לקחת דברים גדולים – עצומים, בלתי נתפסים בגודלם – ולהעביר חלק מהתחושה הזו של הגודל בכך שהם מכריחים אותנו לגלול למטה, ולמטה, ולמטה, כך שאפילו אם העיניים שלנו לא יכולות לתפוס סדרי גודל כאלה, אז לפחות העייפות באצבעות תעשה את העבודה.

הבאתי לפני כמה שבועות דוגמה טובה לאינפוגרפיקה כזו, שמתארת את הגודל של מערכת השמש., אבל הנה עוד אחת, מהוושינגטון פוסט, שמתארת את הקשיים במציאת שאריות המטוס המלזי בעזרת הדגמת העומק המטורף של קרקעית האוקיינוס.

image

האינפוגרפיקה (שמשתרעת על 16191 פיקסלים) שומרת, ככל שאני מצליח לראות, על יחס אחיד של המרחקים (של 1:1 פיקסל לרגל), ולא בחרו בקיצורי דרך, אלא מאפשרים להמשיך ולגלול דרך מסכים ריקים.

אני אוהב את האינפוגרפיקות הללו כי הן אפקטיביות. כשאנחנו רואים סתם השוואת גדלים אז אנחנו מקבלים, אמנם, תחושה של ההבדלים היחסיים בין דברים, אבל כשאנחנו גוללים ששה-עשר אלף פיקסלים למטה, זה מעביר את זה בצורה הרבה יותר פיזית, דרך הידיים.

קחו למשל את האינפוגרפיקה הזו, של מרחקים במערכת השמש. היא לא מתקרבת אפילו לשתי האינפוגרפיקות בפוסט שקישרתי אליו קודם:

בסופו של דבר ויזואליות זה חשוב וזה אפקטיבי. אבל לפעמים צריך לשלוח אנשים לעבוד.