כבר חשבתם שזה רק עניין חזותי, אבל מתברר שבכל זאת בילפו אתכם

הפוסט הקודם שלי עסק על הגרף הבא:

גרף מתוך המאמר "המחיר של אנרגיה ירוקה", דה-מרקר, יוני 2010

כתבתי שם:

הסיפור שהאינפוגרפיקה הזאת מספרת הוא ש"שבעה מיליארד אנשים צריכים הרבה מאד אנרגיה". הסיפור נבנה כך: הגרף מראה שהגידול בצריכת הנפט תואם בצורה כמעט מושלמת גידול באוכלוסיית העולם. כל אדם חדש מוסיף כמות קבועה לצריכת הנפט/אנרגיה. כל אדם צורך כמות קבועה של אנרגיה. כל אדם צריך כמות קבועה של אנרגיה. לכן אין דרך לצמצם בצריכת האנרגיה ממקורות פחמניים בלי "למצוא שלושה מיליארד מתנדבים שיהיו מוכנים להחזיר ציוד ולפרוש מהעולם".

הפוסט הקודם עסק בסוג הגרף. טענתי שגרף עמודות לא מתאים לסיפור הזה; בכל זאת בסופו של דבר הגעתי לגרף הבא, והוא מספר בדיוק את אותו סיפור: צריכת הנפט לנפש כמעט לא השתנתה מאז 1985.

רק שזה סיפור משונה: מספר המכוניות לנפש בכל העולם גדל בתקופה הזאת. בעולם המתפתח הוא גדל בעשרות אחוזים. בסין הוא גדל במאות אחוזים1.  איך ייתכן שצריכת הנפט לנפש לא עלתה?  וזה לא רק מכוניות. יש גם יותר טיסות, ויש חוות השרתים של גוגל, ויותר מוצרי צריכה, והיד נטויה. רמת החיים בעולם עלתה ב-30 השנה האחרונות. התל"ג העולמי לנפש (שמשמש כמדד לרמת החיים) עלה פי יותר מ-32. וברמת חיים יותר גבוהה, ציפיתי לצריכת אנרגיה יותר גבוהה.

אז מה קרה פה? נפט הוא רק אחד ממקורות האנרגיה שלנו (בנוסף לפחם, גז טבעי, מקורות אנרגית בעירה מתחדשים, אנרגיה גרעינית, אנרגית מים, רוח, שמש ואנרגיה גאותרמית). מאז שנות השבעים חלקו של הנפט בצריכת האנרגיה העולמית הולך ויורד3, לטובת כל יתר המקורות. אם רוצים להעריך כמה אנרגיה צורך אדם, אין שום סיבה להסתכל רק על צריכת הנפט4:

אהה, עליה מתמשכת. הרבה יותר הגיוני.

(דרך אגב: עדיין – העליה קטנה בהרבה מהעליה בתל"ג באותה תקופה. מסתבר שהתייעלנו בצריכת אנרגיה.מכירים את המדבקות הצבעוניות של דירוג אנרגיה של מכשירי חשמל? מכירים את זה שמכוניות עושות מספר שונה של קילומטרים לליטר?  אותה כמות אנרגיה יכולה "לקנות" לנו כמות שונה של תועלת. אפשר לראות את זה גם כשמשווים בין מדינות שונות: אמריקאי צורך כמעט פי שניים אנרגיה מיפני, למרות שהתל"ג לנפש של ארה"ב גבוה רק ב-15% מהתל"ג היפני5 (עוד בנושא זה כאן).

נחזור לדה-מרקר. יכול להיות שזו טעות תמימה. ייתכן שאלה הנתונים שהיו בידי הכותב או האינפוגרפיקאי, והם הניחו שנתוני צריכת הנפט משקפים את נתוני צריכת האנרגיה הכוללת. אבל מותר גם לפתח תאוריית קונספירציה.

הבחירה להציג את הנפט בלבד משרתת את הטיעון בצורה לא הוגנת. אם צריכת האנרגיה היתה גדלה בדיוק כמו אוכלוסיית העולם, היינו אמורים להסיק שאז כנראה שאין ברירה, זה מה שצריך. אבל צריכת האנרגיה גדלה יותר מאוכלוסיית העולם. אז אולי בעצם זאת בחירה שלנו? אולי היינו יכולים להסתפק בפחות? ומצד שני, צריכת האנרגיה גדלה פחות מהתל"ג. אולי אפשר  להמשיך לייעל את צריכת האנרגיה ולהמשיך לעלות ברמת החיים תוך הקטנת הנזק לסביבה?

אז כן, הרבה אנשים צורכים הרבה אנרגיה. אבל כמה אנרגיה הם צריכים? תכל'ס, אין לי מושג. אבל כנראה שגם לדורון צור, מנכ"ל, אין מושג. רק הרבה רטוריקה.

(לא מאמינים לי? משעמם לכם? כל הנתונים לגרפים בפוסט הזה ובפוסט הקודם נמצאים בקובץ הזה להנאתכם).

  1. לא מצאתי נתונים מסודרים על מספר כלי הרכב בעולם, אבל מושג כללי אפשר לקבל כאן. []
  2. נתוני הבנק העולמי כאן []
  3. לדוגמה בקובץ האקסל הזה של ממשלת ארצות הברית או בקובץ ה-pdf הזה של סוכנות האנרגיה הבינ"ל. []
  4. הגרף בנוי מנתוני הבנק העולמי, כאן. []
  5. נתוני 2009 []

הפחד הוא קוטל הבינה

הקורא גלעד דיאמנט הפנה אותי לכתבה הזו בטמקא על מנגנון הפחד בבני אדם, כתבה המכילה את עיבוד התמונה הבא:

הפעלת נתיבי הפחד במוח (איור: ynet, shutterstock)

כמו גלעד, גם אני לא מומחה באנטומיה, אבל עדיין די ברור לי שלא היתה כאן כוונה לטעון שהאבונים הללו במוח ממוקמים איפה שהם נמצאים על התמונה. מדובר פשוט בעורך שכתב “מוח” ב-Shutterstock, מאגר תמונות אילוסטרציה מסחרי, ואז שלח את התמונה לגרפיקאי שיוסיף לו את מסלול הפחד במוח מתוך טקסט הכתבה, בלי לחשוב על כך שהוא מרמז כאן, כביכול, על מיקומים אנטומיים בלתי סבירים.

עוד משהו שהתפספס לו, לדעתי, זו העובדה שהשרטוט מעביר את התחושה שהפחד נכנס דרך התלמוס, אבל יוצא דרך ההיפותלמוס. עוד תוצר לוואי מצער של הצמדת החיצים סביב העוגן החזותי של המוח האנושי. וזה גרם לי להזכר בחולית, ובפראפראזה הבאה על הלחש נגד הפחד של בנות גשרית, ועם התנצלות מראש לפרנק הרברט:

אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף דרך התלמוס. וכאשר יחלוף על-פני ההיפוקמפוס, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיב ואת האמיגדלה. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק ההיפותלמוס יוותר.

איך שגלגל מסתובב לו: מזג האוויר וסחרחורות

image

תלחצו על התמונה כאן למעלה כדי לראות אותה בגודל מלא. לחצתם? יופי. עכשיו תנסו להבין מה בדיוק קורה שם. מה המשמעות של עיגולי הטמפרטורה הקבועים בגודלם, של נקודות המשקעים. חפשו את החיצים שאמורים לסמל רוח. מצאתם? לא נורא, זה יגיע בסיבוב. סיבוב? אה, כן. דמיינו גם שבעוד שורת הערים נשארת במקום, שאר הגלגל, פסי הרקע האפורים, מסתובב לו עם כיוון השעון ללא הפסקה, כשכל פלח מייצג חודש בשנה והחיצים של הרוח, אם יש כאלה, הם באפור בהיר על רקע האפור הבהיר של הגלגל.

מבולבלים? בצדק. את האינפוגרפיקה הזו, גלגל מזג האוויר של Endlundart, גיליתי דרך קישורים של אנשים, שכינו אותו “משגע”, “יפהפה” ו-“מרהיב”, בעוד הם מוסיפים ש-“אנחנו יושבים כבר כמה דקות ומנסים להבין איך לקרוא אותו”, כאלו זה רק מאפיין אסתטי נוסף של הקונסטרוקציה.

גם הטקסט שמלווה את האינפוגרפיקה לא ממש עוזר, ולפעמים רק מבלבל יותר. “הערים מסודרות משמאל לימין ע”פ הטמפרטורה הממוצעת השנתית הגבוהה ביותר”. כשטמפרטורות יחסיות באותה עיר בין חודש לחודש מיוצגות ע”י העיגול הכתום, אבל לא ע”י גודלו חס וחלילה, אלא על ידי השקיפות שלו. כן, העיגולים הקטנטנים הללו נהיים שקופים יותר בחודשים קרים, ופחות בחודשים חמים. וכל זה יחסית לממוצע של אותה עיר, כמובן. עיגול שקוף בניו דלהי הוא עדיין חם יותר, יש להניח, מעיגול כתום עז בדבלין.

ואז עוד יש לנו את הנקודה הכחולה של כמות המשקעים, שברוב המוחלט של הערים היא כל כך קטנה שאי אפשר בכלל להבדיל בין “מעט משקעים” (= נקודה קטנטה) לבין “ממש מעט משקעים” (= נקודה זעירה). “אף עיר ברשימה לא גשומה כמו לאגוס", כתוב בטקסט המלווה, ואני תוהה איך הם הגיעו למסקנה הזו. בתמונת המסך שהבאתי, בין מרץ לאפריל, לאגוס יבשה וסינגפור היא הרטובה ביותר.

יכול להיות שאפשר לקבל את המידע הזה ע”י צפיה בכל נתוני המשקעים בכל החודשים כדי לקבל תמונה כוללת, אם כי השימוש באנימציה מונע מאיתנו לקבל, במבט, תמונת-על על כל הנתונים. יכול להיות שאפשר להגיע למסקנות השוואתיות על מידת הרוח בשיקגו, “the windy city”, לעומת ערים אחרות. יכול להיות. אבל האינפוגרפיקה הזו עושה כל מה שבידיה כדי להפריע לנו להבין את המידע הזה.

יש לציין שיוצר הגלגל מגדיר אותו כ-“פרוייקט אמנותי” ולא אינפוגרפיקה, והוא יותר נסיון רעיוני של משחק במידע, בדומה ל-DOW Piano, פרוייקט קודם שלו בו נתוני המסחר בבורסה מתורגמים למוזיקה (ואף מילה על דאגלס אדאמס שחשב על זה ראשון) הבעיה עם זה היא שהוא מציב רף אסתטי לאינפוגרפיקות שאח”כ עורכים (וקוראים) דורשים גם מאינפוגרפיקות משמעותיות, בלי התחשבות ביעילות.

אולי נתחיל פה תחרות לאינפוגרפיקות רעות בדרכים מקוריות

האינפוגרפיקה הבאה התפרסמה ב"דה-מרקר" ביוני 2010. היא ראויה לתשומת לב בעיני למרות עתיקותה כי היא רעה באופן מקורי במיוחד:

גרף מתוך המאמר "המחיר של אנרגיה ירוקה", דה-מרקר, יולי 2010

הסיפור שהאינפוגרפיקה הזאת מספרת הוא ש"שבעה מיליארד אנשים צריכים הרבה מאד אנרגיה". הסיפור נבנה כך: הגרף מראה שהגידול בצריכת הנפט תואם בצורה כמעט מושלמת גידול באוכלוסיית העולם. כל אדם חדש מוסיף כמות קבועה לצריכת הנפט/אנרגיה. כל אדם צורך כמות קבועה של אנרגיה. כל אדם צריך כמות קבועה של אנרגיה. לכן אין דרך לצמצם בצריכת האנרגיה ממקורות פחמניים (נפט, פחם וגז טבעי) בלי " למצוא שלושה מיליארד מתנדבים שיהיו מוכנים להחזיר ציוד ולפרוש מהעולם" (המחיר של אנרגיה ירוקה – פגיעה ברווחה העולמית, דורון צור, דה-מרקר 20/6/2010). יותר על הסיפור הזה בעתיד. עכשיו אני רוצה להתרכז בתרשים עצמו.

לקחתי את נתוני הגרף, הכנסתי אותם לאקסל, וציירתי גרף בעצמי. תראו מה יצא:

אותם נתונים, אבל שנת ה-ש' היא 1965

סיפור אחר לחלוטין, אה?

מה שהשתבש פה הוא השימוש בתרשים מסוג אשכולות של עמודות כדי לתאר שתי סדרות מספרים שונות לחלוטין. העמודה הלבנה הראשונה מימין מייצגת ערך 87, והעמודה האדומה הסמוכה לה מייצגת ערך 6.8. הן בערך באותו גובה. זאת בעיה.

בגרף עמודות אמורים לבחור סקאלה פעם אחת. במילים אחרות, בוחרים גודל לעמודה אחת ומציירים את כל השאר בפרופורציה. אבל כאן יש שתי סדרות נתונים לא קשורות, ולכן חייבים לבחור סקאלה פעמיים: לבחור גודל לשתי עמודות, אחת לבנה ואחת אדומה, ורק אז לצייר את כל השאר בפרופורציה. זה משאיר למשרטט את הבחירה של "שנת ה-ש'", השנה שעמודותיה יהיו שוות, והבחירה הזאת יכולה להפוך את הסיפור שעולה מהגרף. בגרף של דה-מרקר, שנת ה-ש' היא 2005. בגרף שלי שנת ה-ש' היא 1965. הסיפור של דה-מרקר הוא על מתאם בין הגידול באוכלוסייה לגידול בצריכת הנפט, הסיפור שלי הוא על צריכת נפט שגדלה הרבה יותר מהר מהגידול באוכלוסייה.

לצורך השוואה, הנה גרף שבו שנת ה-ש' היא 2010:

ועכשיו שנת ה-ש' היא 2010

הגרף המקורי של דה מרקר הוא לא שקר גדול יותר מהגרפים שלי. הבעיה היא בבחירת סוג התרשים. תרשים מסוג כזה מתאים להצגת סדרות נתונים תואמות: מספר לקוחות פלאפון לעומת מספר לקוחות סלקום. מחיר קילו תפוחים לעומת מחיר קילו תפוזים. במקרים כאלה הקשר בין העמודות הוא טבעי, ויש רק סקאלה אחת.

מה היה צריך לעשות במקרה זה? הנה שתי אפשרויות. הראשונה היא להציג את אחת מהסדרות בעמודות, ואת השניה בעקומה1:

ובא לציון גואל

האפשרות השניה היא לשרטט את מה שבעצם מעניין אותנו: כמה חביות נפט צורך אדם ביום.

ומשיח לירושלים

וכאן הגענו לבעיית אינפוגרפיקה קלאסית: גרפים יפים וגרפים שאופים. השרטוט האחרון נותן את המידע המדויק ביותר לגבי השאלה האם בני אדם צורכים כמות קבועה של נפט. מבט אחד מספיק כדי לענות (פחות או יותר, אבל רק מ-1985). אבל קשה לא להסכים שזה גרף משעמם. להחריד. הפיתרון המאוזן בין קצת עניין ויזואלי לבין הצגה נכונה של הנתונים הוא כנראה הגרף הקודם,  המשלב עמודות ועקומה.

ועד כאן האינפוגרפיקה. אבל אחרי כל ההתעמקות הזאת בצורה, אנחנו נשארים אם שאלה פתוחה: כמה אנרגיה באמת צריכים 7 מיליארד בני אדם? והאם הפיתרון הירוק היחיד הוא העלמות של חצי מהאנושות?  לשאלות האלה אחזור (בלי נדר…) בהמשך.

  1. חדי העין שמו לב שבשני הגרפים הראשונים שלי חסרו ערכים על הצירים האנכיים. שימוש בגרף אשכולות-עמודות עם שתי סקאלות שונות הוא רעיון כל כך רע, שאקסל לא נותן לכם לעשות את זה. כדי לצייר את הגרפים הקודמים נאלצתי לבצע תעלולים, שבגללם גם נעלמו הצירים. עכשיו שחזרנו לקרקע בטוחה, אפשר היה להשיב את הצירים. מסתבר שלפעמים צריך לחשוב אם אולי יש סיבה טובה שאי אפשר לעשות משהו באקסל. []

שלום עולם + המלצות צפייה

בעצם, אני רציתי להקים את הבלוג הזה. המון פעמים חשבתי על זה. הרי הותק שלי בהתבכיינות צייקנית דיון שיטתי בנושאי הבלוג הזה מגיע לזמן שכתבתי על העוגה שחברת חשמל אפתה, ואפילו לתחקיר הארכני המופתי בשני חלקים על אמהות במשרות חלקיות.

והנה בא אבנר והקים את הבלוג במקומי. התחננתי קצת, והוא הרשה לי לכתוב בו גם.

החלטתי לקבל את פני עצמי בפוסט לא בכייני עם המלצות על דברים טובים. אז הנה.

במרץ השנה התקיים אירוע בנושא ויזואליזציה בלונדון, במסגרת סדרת מפגשי גיקים מדע וטכנולוגיה בשם sameAsכאן נמצאת תוכנית הערב שכוללת בתורה קישורים לצילומי כל ההרצאות. אני ממליצה במיוחד על ההרצאות של נח אילינסקי ואלסטר דאנט, שניהם מקצועני אינפוגרפיקה שמספרים על הדברים שהם עושים, ועל ההרצאה של ברוק קראפט שמיפה את הבוריס בייקס (הגרסה הלונדונית של תל-אופן), שזה מגניב.

אה, ואם אתם מעדיפים עברית – נראה לי שאבנר שכח לספר לכם שההרצאה שלו מ-11:11, שנושאת את אותו שם כמו הבלוג הזה, זמינה ביוטיוב.

למה לא הפסקת להכות את אשתך?

חשוב לדעת איך להציג נתונים, אבל גם הצגת הנתונים הכי אמינה וכנה לא תעזור אם הנתונים עצמם חסרי כל ערך. לכן, לפעמים צריך לרדת רמה אחת מתחת לאופן הצגת הנתונים ולחשוב כיצד הם הושגו. או, במילים אקדמיות יותר, לנתח את המתודולוגיה של איסוף הנתונים. לפעמים זה גובל בבלתי אפשרי – למשל, כשידיעה בעיתון מספקת את הנתונים בלי שום מידע על אופן איסופם או אפילו נתונים בסיסיים כמו מספר הנשאלים בסקר. לפעמים המידע קיים, אבל לקורא הממוצע קשה להעריך עד כמה המתודולוגיה מבוססת בגלל אי הכרות עם התחום. קשה למי שלא מכיר את המחקר בתחום, למשל, לזהות מתי שאלות נשאלו באופן שייתן עדיפות לתשובות מסויימות על פני אחרות. למעשה, גם לסוקרים הדבר לא בא בטבעיות, והכללים לניסוח סקרים נבנו על פני שנים רבות של מחקר בו זוהו, לאט לאט, כל ההטיות הבלתי מכוונות שהוכנסו לסקרים לאורך ההיסטוריה של התחום. אבל היום כל סוקר אמור להכיר את הכללים הללו, ולפחות מעמיד פנים שהוא נוהג על-פיהם. לעיתים נדירות אפשר למצוא ידיעה שכותביה, למעשה, משתינים מהמקפצה.

ניסוח סקר זו אומנות שזכתה כבר ללא מעט ביקורת וסאטירה, אולי המוצלחת שבהן באותה סצינה בלתי נשכחת של הסדרה "כן, אדוני השר". אבל בדרך כלל סקרים מגמתיים עד כדי כך מצליחים להסתיר זאת פשוט על ידי הסתרת השאלות הבעייתיות ופרסום רק של התוצאות המעניינות את יוצרי הסקר. והנה, לאחרונה התפרסם בוואלה סקר בעריכת "המכון לאחריות אזרחית" במרכז ללימודים אקדמיים.1 על פי הסקר, "על השאלה 'מה הסיבה שבגללה לא השתתפת בהפגנות?', השיבו 60.6% מהנשאלים כי הסיבה לכך הייתה טכנית בלבד כמו מחלה, היעדרות מהארץ, התחייבות קודמת או עבודה". שימו לב: מדובר על 60.6% מכלל הנשאלים, משום שכל הנשאלים נשאלו מה הסיבה שבגללה לא השתתפו בהפגנות. הנה כי כן, לא דוד סוקר התקשר לנשאלים, אלא דודה פולניה שתבעה בעלבון "למה לא רואים אתכם אף פעם?!". מניסוח הדברים אפשר אפילו לחשוב שלא טרחו לשאול את הנשאלים אם אכן השתתפו בהפגנות או לא. אבל גם אם נניח שאכן קודם וידאו שהנשאל לא היה בהפגנה לפני שהטיחו בו שאלות מאשימות, הרי שברור לחלוטין שבשום שלב לא נשאל המשיב האם הוא בכלל תומך במחאה. במקום זאת "אני לא תומך במחאה" היא אחת הסיבות לאי הגעה להפגנה. כלומר, הנחת המוצא של הסוקרים היא שכולם תומכים.

דמיינו לעצמכם שאתם אזרח או אזרחית שלא אכפת להם מהמחאה. זה לא שאתם מתנגדים, אבל כל העניין פשוט לא מעניין אתכם ואתם מעדיפים לצפות בתוכניות ריאליטי ולא לחשוב על בעיות של אחרים. לפתע מצלצל הטלפון, ובצד השני מישהו בעל קול רשמי שואל בטון מאשים "למה לא הגעתם להפגנה?!". בלי שתרגישו בכלל מתעורר בתוככם מנגנון פסיכולוגי שמכונה "רצייה חברתית" – אתם יודעים שהצד השני (והחברה ככללה) רוצה לשמוע שאתם רציתם להיות בהפגנה. הדרך הטובה ביותר לצאת מהסיטואציה הזו היא בדיוק אותו דבר שתעשו אם איזה מכר יזמין אתכם לחתונה של הבן שלו שבאמת לא מעניין לכם את האחוריים: תמציאו תירוץ. התירוץ לא יהיה "לא בא לי להפריש כמה מאות שקלים עכשיו למתנת חתונה למישהו שאני בקושי מכיר", אלא יותר "אני מצטער, אבל בדיוק יש לי טיפול שורש באותו יום". או, במילים אחרות, סיבה טכנית. היי! בדיוק הסיבה ש-60.6% מהנשאלים נתנו!

אותם 60.6% הם כנראה אנשים שהיו עונים "לא יודע/אין תשובה" על השאלה "האם את/ה תומך/ת במחאת האוהלים?", או, לכל הפחות, אם הם היו עונים (בגלל אותה רצייה חברתית) שהם כן תומכים במחאה, הם היו עונים "לא יודע/אין תשובה" לשאלה "מדוע את/ה תומך/ת במחאת האוהלים?". עבור חלק מהאנשים הללו שבאמת ובתמים תומכים במידה כלשהי במחאה, התשובה האמיתית לשאלה למה הם לא השתתפו בהפגנה היא שלא מספיק אכפת להם. אבל את זה אף אחד לא יגיד לדודה הפולניה שמתקשרת לשאול בטון נעלב למה לא באנו לארוחת החג.

האם אפשר להתמודד עם רצייה חברתית? כן. סוקרים פיתחו שיטות לשכנע אנשים להודות בהעדפות שנחשבות לא פופולאריות (גם אם הן מאוד נפוצות). שיטה בסיסית אחת היא לתת למשיב תחושה שהתשובה הבעייתית היא לגיטימית ונפוצה: "אזרחים רבים שתומכים בדרישות המוחים בעקרון לא השתתפו בהפגנה משום שהם חשבו שהיא לא מספיק חשובה. האם את/ה חושב/ת שהשתתפות בהפגנה במסגרת המחאה היא חשובה או לא חשובה?" (בתנאים מסוימים כדאי גם לכלול אפשרות נייטרלית). אותם משיבים שענו שהם תומכים במחאה ברמה כלשהי, וחושבים שהשתתפות בהפגנה היא חשובה, רק אותם ראוי לשאול, אם כן, מדוע לא השתתפו במחאה. אבל בלי הפילוח המקדים הזה, רוב התשובות שנקבל תהיינה תירוצים, ולתוצאות הסקר לא תהיה שום משמעות. אלא אם המטרה שלנו היא לגרום למוחים לאשליה ש-60.6% מהציבור (למעלה מארבעה מיליון איש) היו מצטרפים להפגנה אם רק במקרה לא היו צריכים להכניס את האוטו למוסך באותו יום….

  1. המרכז ללימודים אקדמיים זה שם נפלא. זה כמו "בית החולים לריפוי מחלות" או "בית הספר ללמידת דברים", או אולי "הכלא לאסירים". אפרופו, ביקור באתר הבית של המרכז (ששם המתחם שלו הוא ראשי התיבות של השם העברי באותיות לטיניות – MLA) מזמן את המבקר "לבדוק את התאמתך לתואר ראשון/שני ב-60 שניות בשאלון אונליין(!)", מה שמראה כנראה שהם מיישמים את המתודולוגיה הזו במגוון תחומים. []