ה-9.9% החסרים

אחד הנושאים הכי חמים בפוליטיקה העולמית בשנים האחרונות הוא סוגית ה-1% – או במילים אחרות, סוגיית פערי ההכנסה בין השכבות העליונות לשאר האוכלוסיה. הסוגיה הזו היא חשובה, אולי מהחשובות יותר בכלכלה והחברה של ימינו, אבל היא הולידה, לצערי, משפחה של גרפים בעייתיים שמציגים אותה.

הנה גרף שהתפרסם בעיתון ה-Economist לפני כחודשיים, שמציג תמונה היסטורית על פערי הכנסה בחברה האמריקאית:

image

אין לי בעיה עם הפרזנטציה של הגרף (שהיא גם אינטראקטיבית, והגרף הצבעוני למעלה נותן חתך של כל העשירונים באותו עשור), אלא עםם הנתונים שנבחרו להצגה בגרף התחתון: יש כאן בחירה של שני נתונים קיצוניים שלא מכסים את כל טווח הערכים – יש גרף של ה-0.1% העליונים, ושל ה-90% התחתונים. מה קרה ל-9.9% הנותרים? למה הם לא בגרף?

הם לא בגרף, אני מנחש, כי אם הם היו בגרף, הוא לא היה כל-כף יפה וסימטרי. מה היה קורה אם הוא היה מעמת את ה-0.1% עם ה-99.9% הנותרים? אז כנראה שהגרף הכחול, התחתון, היה שומר על פער נאה מעל החום. ומה אם היינו מעמתים את ה-90% עם ה-10% שמעליו? אז כבר מההתחלה החום היה נשאר הרחק מעל הכחול. ולמה 90%? למה לא 80%? אם העלמנו 9.9%, אפשר באותה מידה להעלים 19.9%, לא?

ומה אם הינו מציירים ארבעה קווים על הגרף, כמו ארבעת הצבעים שמעל? שמחלקים באופן מעריכי ל-90%, 9%, 0.9% ו-0.1%? אז היינו מקבלים יותר בלאגן, ואולי יותר תנודתיות , ולא היתה לנו את תנועת המלקחיים היפה הזו שמספרת את הסיפור שרוצים לספר, על אלפיון עליון עשיר שנהיה עשיר עוד יותר, ותשע עשירונים תחתונים שנהיים עניים יותר ויותר. וזה סיפור שלדעתי נכון לספר וחשוב לספר, אבל אולי כדאי, במקום לטפוח לקוראים על הראש ולהגיד “הנה סיפור יפה, לעסתי אותו בשביל שאתם לא תצטרכו”, אפשר היה להציג גם את הנתונים שלא מסתדרים הכי יפה, ולהאמין שהסיפור שלך חזק מספיק גם בלי להעלים נתונים.

ותוספת: הנה גרף נוסף, שקישרתי אליו כאן לא מזמן, עם בדיוק אותה בעיה – 90 + 0.1 ≠ 100

עונת בחירות, עונת הטעיות

עם ההכרזה על פיזור הכנסת והליכה לבחירות, ידעתי שהגיע הזמן להעיר את הבלוג ממרבצו ולהתחיל לפרסם שוב. עם הבחירות באים הסקרים – אפילו שעוד מוקדם לסקרים רציניים – ועם הסקרים מגיעות האינפוגרפיקות המטופשות, מוטות וסתם שגויות.

הקוראים ענבר רובין ואסף שרייבר שלחו לי, כל אחד בנפרד, פוסטים בפייסבוק של בוז’י הרצוג ושל ציפי לבני, כל אחד בנפרד, ובו תמונת מסך מחדשות ערוץ 2 והסקר החדש שלו:

כאן אנחנו, כמובן רואים את מיטב הפספוסים המוכרים לנו – החל מסידור של עמודות שלא בסדר עולה וכלה בעמודה אחת שלגמרי לא פרופורציונאלי למספר שלה – בעוד כל העמודות נעות בסביבות 3.4-3.8 פיקסלים למנדט, ישראל ביתנו מיוצגת בכ-6.6 פיקסלים למנדט.

אבל אני די משוכנע שלא היתה כאן כוונת זדון או הטעיה. לא מצד חדשות ערוץ 2, שם כבר יש גרף מתוקן שבו כל העמודות משחקות באותו מגרש, ולא מצד הרצוג ולבני, שסביר להניח שכ”כ התרגשו מתוצאות הסקר שבכלל לא הסתכלו על שלושת המפלגות בצד שמאל, והתמקדו במאבק של הרשימה המשותפת שלהם מול הליכוד.

אני מקווה לראות בעונת הבחירות הזו הרבה גרפים גרועים, ואני שמח לראות שאנשים קשובים יותר מתמיד. שלחו לי דוגמאות גרועות במיוחד, ואני אשמח לפרסם אותן!

בין יחס לעוגה

אחרי כמה שנים ככתב טכנולוגי, ההערכה שלי לאתרי חדשות טכנולוגיה היא לא מהגבוהות שבהן, ובטח שלא כשזה מגיע לשימוש שלהן באינפוגרפיקה. לכן לא הופתעתי לראות – ולהתעצבן – מהגרף הזה, שהגיע מאתר Mashable, בנוגע (משום מה) לחלוקת ההון בארה”ב:

מה אנחנו חושבים שאנחנו רואים כאן? את החלוקה של ההכנסות השנתיות בין העשירון העליון לבין תשעת העשירונים התחתונים, לא? אה, לא, רגע, בין האלפיון העליון ל-999 האלפיונים התחתונים. אה, גם לא? אז מה בעצם יש לנו כאן? ולמה שני הפלחים לא לגמרי מתואמים?

מה שיש לנו, כרגיל, זה גרף שנראה כמו עוגה שמגויס לתפקיד שהוא לא תוכנן אליו. גרף עוגה בא להראות איך סכום כלשהו – 100% כלשהם – מתחלקים בין חלקים שונים. אבל הגרף הזה לא מנסה להראות איך 100% מההכנסות השנתיות בארה”ב מתפלגות. הוא רק בא להראות שקבוצה א’’ (האלפיון העליון) וקבוצה ב’ (תשעת העשירונים התחתונים) מכניסים סכום דומה. לאיפה נעלמו ה-9.9% הנותרים? הם לא רלבנטיים, כי הגרף לא מדבר על ה-100% מההכנסה – רק על השוואה יחסית. וחוס התיאום בין שני הפלחים של העוגה מראים לנו שאין לנו כאן באמת עוגה, אלא רק שני פלחים שמוצמדים זה לזה.

כשהתחלתי לחשוב על זה, ראיתי שזה לא בעצם השוואה שכל כך קל לעשות באופן גראפי פשוט. דרך אחת אפשרית היא לעשות גרף עמודות שמשווה את ההכנסה של האלפיון העליון להכנסה הממוצעת של אלפיון בודד מתוך תשעת העשירונים התחתונים. אבל עם הפערים הללו, קשה להעביר נקודה אינפוגרפית משמעותית. הנה הנסיון שלי של גרף עמודות פשוט באקסל:

image

היחס כאן הוא 1:900, וזה פשוט לא עובר טוב בגרף ברזולוציה נורמלית. ומעבר לזה, ממוצעים תמיד מרדדים את התמונה – מה זה “אלפיון ממוצע מתשע העשירונים התחתונים”? זו מטריקה חסרת משמעות.

צורה אחרת להראות את זה היא הפוכה – להראות את אותו היחס, 1:900, מבחינת כמות האנשים שמרכיבים את הקבוצות הללו – להראות עד כמו 0.1% מהאוכלוסיה, אלפיון בודד, הוא קטן יותר מ-90% מהאוכלוסיה – כלומר להשאיר את ההכנסה כקבוע, ולהתייחס להפרשי גדלים בקבוצה, וזו כבר הסתכלות יותר משמעותית – הסכום לא משנה, רק היחס בין כמות האנשים. ואז ראיתי ש-Mashable בעצם כבר עשו את זה – הגרף שלמעלה, שמשותף ברחבי המדיה החברתית, הוא רק חצי מהגרף שבאתר:

image

וככה זה נראה כשאותו הגרף מייצג את היחס בגודל האוכלוסיה שמחזיקה בהכנסה הזו. לא ספרתי פיקסלים הפעם בשביל לבדוק את חצי העיגול האדום באמת מכיל פי 900 פיקסלים מאשר הירוק, אבל גם אם לא, זה קרוב מספיק ומעביר את הנקודה. והכי חשוב – מראה שלא מדובר כאן בגרף עוגה, אלא פשוט בהצגת יחס גודל בין שני חצאי עיגול.

נו. ולא יכלו למצוא משהו פחות מבלבל?

הרצאה: שקרים יפים ב-Wize

אני אעיר את הבלוג מתרדמתו (הזמנית!) בשביל קצת פרסום עצמי:

בשבוע הבא, יום ד’ ה-22 לאוקטובר, בשעה 20:00 אני אעביר הרצאה על הטיות והטעיות באינפוגרפיקה, במסגרת ההרצאות של ארגון Wize. פתיחת דלתות ב-19:00.

ההרצאה, שתקרא גם היא “שקרים יפים”, תועבר בפאב הביר גארדן ברח’ ריינס 2 בת”א (כיכר דיזנגוף), ותעבור על דוגמאות לאינפוגרפיקות מטעות, מעוותות או סתם לא ברורות, מהסוג שהבלוג אוהב להביא.

הכניסה היא בחינם, אך יתכן שיגמרו המקומות בשלב כלשהו. בואו, שתו בירה ושמעו אותי מדבר, יהיה כיף!

הפיתוי המתוק של הנתונים: רשימת קריאה

ב-22/4/2014 העברתי, במסגרת סדרת הרצאות “ספקנים בפאב”, הרצאה בשם “הפיתוי המתוק של הנתונים”, אשר התמקדה בהיסטוריה של הנתונים, המספרים והגרפים בחברה שלנו, ואיך הם זכו למעמד המכובד שלהם.

בפוסט הזה אני ארכז את השמות של הספרים, הכותבים והמאמרים שהתבססתי עליהם בהכנת ההרצאה, למי שרוצה קריאת המשך מעמיקה יותר.

  1. Objectivity, מאת לוריין דאסטון ופיטר גליסון, ספר שמדבר על עלייתו של מושג האובייקטיביות והפיכתו לבעל משמעות, ויש שיאמרו מרכזיות, בחברה המערבית המודרנית. ממנו הובאו הדוגמאות של ארתור וורתינגטון וטיפות המים.
  2. The Splash of a Drop, מאת ארתור וורתינגטון. ספרו המקורי של וורתינגטון, שפורסם ב-1895, ומכיל את האיורים והצילומים המקוריים שלו.
  3. Trust in Numbers, מאת תאודור פורטר. ספר המתאר את עלייתם של האובייטיביות והמדדים המספריים.
  4. The Averaged American, מאת שרה אייגו. הספר סוקר איך המתודה הסטטיסטית – איך הרעיון של “האמריקאי הממוצע” כישות בעלת משמעות, ואיך שילוב של צרכים שלטוניים, עלייתה של תקשורת ההמונים ותעשיית הפרסום הפכו את הסקר, ובהשלכה ממנו את המידע הסטטיסטי המרוכז, לגורם מגדיר תרבות.
  5. A History of the Modern Fact, מאת מארי פובי. סקירה מרתקת של התפתחות העובדה המודרנית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ואיך מספרים קיבלו מעמד המנותק מהפרשנות של המציאות, אלא הם המציאות עצמה.
  6. Leviathan and the Air-pump, מאת סטיבן שייפין וסיימן שפר. הספר מתמקד בהווי החברתי שוביל למהפכה התפיסתיית של רוברט בויל, ממייסדי מדע הכימיה והמתודה המדעית המודרנית, שהפך את הניסוי ותוצאותיו לחותם של אמינות ודיוק.

הרצאה: הפיתוי המתוק של הנתונים

עדכון מנהלתי קצר:  מחר, ה-22/4, אני אעביר הרצאה במסגרת ספקנים בפאב, ב"מקום לשבט", בקומה השניה מעל הבר קיימא, רח' המשביר 22, ת”א. הנה גם קישורים לאירוע בפייסבוק וב-Meetup.

ההרצאה, שכותרתה “הפיתוי המתוק של הנתונים”, תנסה לשאול לא רק איך האינפוגרפיקות משקרות לנו, הנושא המרכזי של הבלוג הזה, אלא גם למה הן כל כך אפקטיביות? מה יש בגרפים ובמספרים שזוכים למקום של כבוד בתור הנשאים הראשיים של האמת והמידע?

על כל זאת ועוד, מחר ב-21:00 בערב. בואו בהמוניכם!

worship-idol-licensed

Image credit: LuMaxArt2D / 123RF Stock Photo

דם חזק מהגיון

כל הרשת – טוב, אולי רק החלק של הרשת שמתעניין באינפוגרפיקות – סערה שלשום סביב תרשים שהתפרסם בסוכנות הידיעות רויטרס בנוגע לחוק Stand Your Ground, חוק שנוי במחלוקת בפלורידה שמאפשר שימוש בנשק חם במצבים בהם אתה חושש לחייך, גם אם לא בחרת קודם באפשרות של להתרחק ממקור הסכנה, כפי שמחייב החוק במדינות אחרות בארה”ב. התרשים הנ”ל נסוב סביב מספר מקרי הרצח עם כלי ירי מאז שהחוק נכנס לתוקף, והוא… טוב, אני אתן לכם להבין לבד מה הבעיה בו.

Florida gun deaths

ובכן, הבעיה הראשית של הגרף היא שהוא הפוך. פשוט הפוך. ציר ה-Y מתקדם כלפי מטה, מה שיוצר אצל הקורא הסביר את ההרגשה שחוק Stand Your Ground ב-2005 הקטין משמעותית את כמות מקרי הרצח, בעוד האמת היא הפוכה – כניסת החוק לתוקף כמעט והכפילה את המקרים (יותר מ-800 בשנה!), זינוק שקצת התמתן, אבל לא חזר למימדים הקודמים.

הבעיה כאן ברורה, ורבים הצביעו עליה. אבל משהו יותר מעניין התפתח מכאן. לאחר שהתרשים התחיל לרוץ לו בטוויטר, התקבלה תגובה מאותה C.Chan שחתומה עליו – אחת Christine Chan, שמתארת את עצמה בחשבון הטוויטר כ-“עיתונאית גרפית ברויטרס אסיה”, מה שאומר שהיא כנראה הקריסטין צ’אן הנכונה. תגובתה נראתה לי מדהימה:

כלומר מישהו שתפקידה הוא להשתמש בגרפיקה כדי לדווח על חדשות ונתונים לא מבינה איך ציר Y שמתקדם הפוך מטה את התפיסה של הקורא, כאילו הנתון ירד ולא עלה – ראיתם איך אי אפשר לנתק את המילים הללו מההקשר המרחבי שלהן? “זו רק העדפה”, היא אמרה, כאילו שגרף עולה לא מכבד את המוות, איכשהו. אני מקווה – ממש מקווה – שזה רק תירוץ לכסות על החלטה אומללה, ולא מה שצ’אן באמת מאמינה בו.

בציוץ נוסף, צ’אן אמרה כי הושפעה מהגרף הזה, שמציג את כמות ההרוגים במלחמת ארה”ב בעירק (כאן תצוגה חלקית):

image

גם כאן יש לנו גרף של הרוגים, וגם הוא הופך את ציר ה-Y, אבל הוא עושה הרבה דברים אחרים כדי למנוע בלבול. נתחיל מזה שציר ה-X נמצא בראש התרשים, ולא בתחתיתו, מה שמרמז שמשם מתחילה הספירה. בנוסף, השימוש בהערות טקסטואליות בגוף התרשים, בחלק הלבן, עם חצים שמצביעים על העמודות מבהיר מאיזה כיוון זה ה”בחוץ” ומה ה”בפנים”. ולבסוף, העמודות הפנימחות באדום כהה – אלה שמייצגות את ההרוגים של ארה”ב ובעלות בריתה, כלולות בתוך העמודות הגדולות, ומבהירות, שוב, מאיפה צריך להסתכל על הגרף.

בתרשים של צ’אן לא היו אף אחד מאלה. הטענה היחידה שעוד איכשהו יכולה לעבוד היא שהיא השתמשה באדום כסמן של דם ומוות, וככל שהאדום גואה, כך גם מקרי המוות – אבל זה מעט מדי, ולא ברור מספיק, ובגדול מראה שהמחשבה שהוגדשה לגרף הזה הוקדשה רק לרמה העיצובית, אולי הסימבולית, אבל בשום שלב לא הושקע מאמץ לגרום לגרף הזה להיות נהיר וברור לקרוא – וזאת בהנחה, כמובן, שלא מודבר כאן בהטעיה מכוונת.

גם צ’אן הבינה שאי אפשר ממש להגן על הטעות הזו. הציוץ האחרון שלה היה “תודה על הפידבק. אני מסכימה שציר ה-Y ההפוך עלול להיות מבלבל, ואולי היה מטעה מדי, במקרה הזה”.

אני חושב שזה הכי הרבה שאפשר לקוות לו, בסיטואציה הזו.

להבין דרך האצבעות

יש לי חיבה לא מוסברת לאינפוגרפיקות אורך. הכוונה שלי כאן היא לאינפוגרפיקות שלא מנסות לדחוס את המידע לגרף או שרטוט קטן ומדויק. במקום, הן מנסות לקחת דברים גדולים – עצומים, בלתי נתפסים בגודלם – ולהעביר חלק מהתחושה הזו של הגודל בכך שהם מכריחים אותנו לגלול למטה, ולמטה, ולמטה, כך שאפילו אם העיניים שלנו לא יכולות לתפוס סדרי גודל כאלה, אז לפחות העייפות באצבעות תעשה את העבודה.

הבאתי לפני כמה שבועות דוגמה טובה לאינפוגרפיקה כזו, שמתארת את הגודל של מערכת השמש., אבל הנה עוד אחת, מהוושינגטון פוסט, שמתארת את הקשיים במציאת שאריות המטוס המלזי בעזרת הדגמת העומק המטורף של קרקעית האוקיינוס.

image

האינפוגרפיקה (שמשתרעת על 16191 פיקסלים) שומרת, ככל שאני מצליח לראות, על יחס אחיד של המרחקים (של 1:1 פיקסל לרגל), ולא בחרו בקיצורי דרך, אלא מאפשרים להמשיך ולגלול דרך מסכים ריקים.

אני אוהב את האינפוגרפיקות הללו כי הן אפקטיביות. כשאנחנו רואים סתם השוואת גדלים אז אנחנו מקבלים, אמנם, תחושה של ההבדלים היחסיים בין דברים, אבל כשאנחנו גוללים ששה-עשר אלף פיקסלים למטה, זה מעביר את זה בצורה הרבה יותר פיזית, דרך הידיים.

קחו למשל את האינפוגרפיקה הזו, של מרחקים במערכת השמש. היא לא מתקרבת אפילו לשתי האינפוגרפיקות בפוסט שקישרתי אליו קודם:

בסופו של דבר ויזואליות זה חשוב וזה אפקטיבי. אבל לפעמים צריך לשלוח אנשים לעבוד.

לא כל הנוצץ זהב הוא

כשלומדים מתמטיקה בביה”ס, אנחנו מתרגלים שאם הגענו בסוף התרגיל למספר עגול ויפה, כנראה שפתרנו אותו נכון – התוצאה העגולה היא סוג של ספרת ביקורת, שמראה לנו שהתהליך היה נכון. אבל ברגע שיוצאים משיעורי המתמטיקה בחטיבת הביניים, אנחנו רואים שבעולם האמיתי המספרים אף פעם לא כ”כ עגולים. ואפילו הייתי אומר(תוך שאני מסתכן בלחטוא בדיוק במה שהזהרתי ממנו) שכשהמספרים עגולים מדי, או שהגרף יושב לו יותר מדי טוב על הקונצפט שלו, אז אולי משהו כאן לא בסדר, ואולי מישהו עיגל כאן פינות, ועיסה קצת את הנתונים כדי שיצאו יפים.

כל זה לא בא להגיד שסדרת הכרזות של המגזין הפורטוגלי Grande Reportagem אינה מוצלחת (ותודה לגלעד ברזילי על הקישור). המגזין לקח דגלים של 8 מדינות בעולם, ושל האיחוד האירופי, ובנה סביבם אינפוגרפיקות. בזו של ארה”ב, כאן למעלה, האדום מסמל אנשים התומכים במלחמה בעירק, הלבן אנשים המתנגדים לה, והכחול – אנשים שאינם יודעים היכן עירק נמצאת.

בדגל של קולומביה, הצבעים מסמלים את היקף היצוא של בננות (אדום), קפה (כחול) וקוקאין – הצהוב, שהוגדל בערכו היחסי.

אז מצד אחד הכרזות הן אפקטיביות. הבחירה בדגלים כבסיס האינפוגרפיקה היא מאד אפקטיבית בלהדגיש שכאן יש נסיון לגעת במהות של אותן מדינות, בסוגיות הליבה שמגדירות את המדינה, לפחות כפי שהן נתפסות ע”י הציבור בפורטוגל. הטקסטים שמלווים את הכרזות (או לפחות התרגומים שמצאתי) מבטיחים שהנתונים אומתו מול גופים כמו האו”ם ואמנסטי, ובדגל קולומביה, לפחות, ברור לעין שנעשה מאמץ להכניס את הנתונים לתוך הדגל, ולא סתם לזרוק שליש-שליש-שליש (לא, מסתבר שככה זה במקור בדגל קולומביה. כמה מוזר) ויתכן שהגרפיקאי אפילו דאג בפרטי פרטים ליחסי הצבעים בדגל.

אבל מצד שני, קשה להתייחס לאינפוגרפיקות הללו כמביאות נתונים מדויקים. חלוקת הצבעים בפסים על דגל ארה”ב, למשל, מונעת כל דרך לעין האנושית להבין מה בעצם היחס בין הצבעים. בנוסף, העובדה שהפורמט האינפוגרפי הוכתב ע”י הדגל מגדיר לנו מראש איזה נתונים אנחנו יכולים להעביר. בדגל האיחוד האירופי, למשל, שם יש הבדל קיצוני בין הכחול לבין הצהוב, המעצב היה צריך לחפש איזה מסר להעביר ע”י חיפוש נתונים שיתאימו לגרפיקה שלו, מה שקצת שם את עניין ה-“סוגיות מהותיות” בספק.

Image

בסופו של דבר, מדובר בגימיק חביב ביותר, שתופס את העין ומשתמש בעובדה הזו, ללא בושה, כדי להעביר מידע אנקדוטלי. ואין שום דבר רע בזה.

“האינפוגרפיקה”, הוא אומר, “גדולה, באמת גדולה. פשוט לא תאמין עד כמה ענקית, עצומה ומהממת היא”

תפקידה של האינפוגרפיקה, כמו שאמרנו כאן בבלוג פעמים רבות, היא להעביר בצורה גרפית – במכה חזותית אינטנסיבית – את מה שמילים או מספרים לא יכולים להעביר, או לפחות יעבירו בצורה חלשה יותר.

אחד הדברים האלה שמילים לא מצליחות להעביר הוא את גודלו העצום, האימתני, הבלתי ניתן לתפיסה של החלל. כבר כתב על זה דאגלס אדמס, שידע לשלוט במילים יותר מרוב הסופרים שאני מכיר:

"החלל," [אומר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה], "גדול, באמת גדול. פשוט לא תאמין עד כמה ענק, עצום ומהמם הוא. כלומר, אולי תחשוב שדרך ארוכה היא ממורד הרחוב עד לבית המרקחת, אבל אין זה ולא כלום לעומת החלל. שמע…" וכן הלאה. […] “אך לשם ההגינות, יש לציין, כי משהועמד לפניך גודלם העצום המוחלט של המרחקים בין הכוכבים, כשלו מוחות טובים יותר מהאחראים להקדמה של המדריך.”

מכיוון שהגודל הזה, המרחבים הבלתי נתפסים של החלל לא מועברים ממש ע”י מילים, אפילו מילים של דאגלס אדמס, אז האינפוגרפיקה באה לעזרתנו. ובצירוף מקרים נדיר, נתקלתי ביומיים האחרונים בשתי אינפוגרפיקות אינטראקטיביות שונות שמנסות לעשות את אותו הדבר בצורות שונות – והתוצאות הבתאם.

דחיסת קנה המידה

האינפוגרפיקה הראשונה נמצאת באתר ה-BBC, כחלק ממדור ה-BBC Future, ונקראת Space Race, או How Big Is Space. האינפוגרפיקה מאפשרת לנו לעבור (באופן לינארי) דרך נקודות ציון בחלל, החל מהאטמוספירה של כדור הארץ ועד לקצה מערכת השמש.

SpaceRace

ככלי לימודי, היא מאד מעניינת. למרות הבחירה הלא לגמרי ברורה לי שבה אנחנו יורדים למטה במורד העמוד ככל שאנחנו מתרחקים מכדור הארץ, היא מכילה המון נקודות ציון, בין אם נקודות טבעות (המרחק מכוכבי לכת אחרים או תופעות קוסמולוגיות), מלאכותיות (מיקומם של לווינים או של ה-Voyager Probe) או נקודות ציון היסטוריות, כמו הגובה אליו הגיע האדם הראשון בחלל.

הבעיה הראשית שלי עם האינפוגרפיקה הזו היא שקנה המידה שהיא מציגה משתנה כל הזמן, בשביל להכיל את המרחקים ההולכים וגדלים בין נקודות הציון. אם בתחילת התהליך פיקסל אחד במסך מייצג מטר, אז תוך כמה גלילות זה קופץ למאה מטר, לקילומטר, וכן הלאה, עד שבשלב מסוים כל פיקסל מייצג מיליון ק”מ. זו אולי בחירה הגיונית אם המטרה שלנו היא להציג מה יש בחלל, אבל היא קצת מפספסת את הנקודה של להראות כמה החלל גדול. כי השינוי הלוגריתמי הזה מייצר מיצג שווא שבו המרחק בין כדור הארץ לירח (כ-10 לחיצות על page down, אצלי) הוא פחות או יותר כמו המרחק מהירח לשמש (גם כן כעשר לחיצות). כלומר בשביל להכניס עוד פריטי מידע, הוא ממסמס את הגודל הבלתי סביר של מערכת השמש.

גדול זה משעמם

האינפוגרפיקה השניה, לעומת זאת, באה במטרה המפורשת להראות את החלל כמו שהוא. היא נקראת “מה אם הירח היה בגודל של פיקסל אחד”, ובהתאם, היא קובעת קנה מידה אחיד – פיקסל אחד מייצג את היקפו של הירח (כ-3500 ק”מ) – וכל מערכת השמש מוצגת בקנה המידה הזה.

MoonPixel

התוצאה היא, כפי שמתואר בכותרת המשנה של האינפוגרפיקה “מודל מדויק באופן טרחני של מערכת השמש”. האינפוגרפיקה מאפשרת לגלול הצידה החל מהשמש והלאה, ומדגימה באופן מדויק עד כדי כאב עד כמה החלל הוא ג-ד-ו-ל. גדול, וריק.

כמה גדול? לוקח לי, על המחשב הנוכחי, כ-25 קליקים על ה-scrollbar התחתון עד שאני מגיע לכדור הארץ. כדי להגיע לצדק לוקח לי 110 קליקים. רוב הזמן מועבר בלראות מסך שחור עם ציון קטן של מרחק, ומדי פעם הערות על הריקנות. על המסך הנוכחי שלי (מסך 24 אינץ’ ברזולוציה של 1900×1200), מערכת השמש גדולה פי 886 מרוחב המסך כולו. כשבדקתי את זה על הטלפון שלי (מסך 5 אינץ’, ברזולוציה של 1900×1080), הוא טען שיקח לי מעל 5,000 דפדופים להגיע אל הקצה. נשברתי איפשהו באזור נפטון.

אז האינפוגרפיקה הזו ללא ספק מעבירה פחות מידע מאשר הקודמת. אין לה גשושות בחלל או לוויינים או אפילו אסטרואידים – כשפיקסל אחד הוא בגודל הירח, כל הדברים האלה קטנים מדי מכדי להכנס לתמונה. אבל כשאתה מדפדף הצידה, עמוד אחרי עמוד, קילומטר אחרי קילומטר, אתה בהחלט מצליח להבין קצת יותר את סדרי הגודל המטורפים של החלל, וכמה הוא ריק, לגמרי ריק.

הערות לסיום

האינפוגרפיקות הללו עדיין לא ממש מצליחות להעביר לנו את קנה המידה הפסיכי של החלל. אבל השניה נותנת איזשהו הדגמה של זה. הראשונה, לעומת זאת, קצת מפספסת את המטרה – אבל מצליחה מאד יפה להעביר מטרה אחרת.

ובנושא דומה, אני ממליץ על “על כתפי גמדים”, שהוא פודקאסט משחקי-התפקידים של ערן אבירם ואורי ליפשיץ, שם שודר לפני כמה שבועות פרק המוקדש לחלל (לכבוד שבוע החלל). גם אם אתם לא חובבי משחקי תפקידים יכול להיות מעניין להקשיב לפרק, שמתמקד בדיוק באספקט הזה של הגודל של החלל, ואיך הוא יכול (וצריך) להשפיע על סוגי הסיפורים שאפשר לספר על החלל.