למה לא הפסקת להכות את אשתך?

חשוב לדעת איך להציג נתונים, אבל גם הצגת הנתונים הכי אמינה וכנה לא תעזור אם הנתונים עצמם חסרי כל ערך. לכן, לפעמים צריך לרדת רמה אחת מתחת לאופן הצגת הנתונים ולחשוב כיצד הם הושגו. או, במילים אקדמיות יותר, לנתח את המתודולוגיה של איסוף הנתונים. לפעמים זה גובל בבלתי אפשרי – למשל, כשידיעה בעיתון מספקת את הנתונים בלי שום מידע על אופן איסופם או אפילו נתונים בסיסיים כמו מספר הנשאלים בסקר. לפעמים המידע קיים, אבל לקורא הממוצע קשה להעריך עד כמה המתודולוגיה מבוססת בגלל אי הכרות עם התחום. קשה למי שלא מכיר את המחקר בתחום, למשל, לזהות מתי שאלות נשאלו באופן שייתן עדיפות לתשובות מסויימות על פני אחרות. למעשה, גם לסוקרים הדבר לא בא בטבעיות, והכללים לניסוח סקרים נבנו על פני שנים רבות של מחקר בו זוהו, לאט לאט, כל ההטיות הבלתי מכוונות שהוכנסו לסקרים לאורך ההיסטוריה של התחום. אבל היום כל סוקר אמור להכיר את הכללים הללו, ולפחות מעמיד פנים שהוא נוהג על-פיהם. לעיתים נדירות אפשר למצוא ידיעה שכותביה, למעשה, משתינים מהמקפצה.

ניסוח סקר זו אומנות שזכתה כבר ללא מעט ביקורת וסאטירה, אולי המוצלחת שבהן באותה סצינה בלתי נשכחת של הסדרה "כן, אדוני השר". אבל בדרך כלל סקרים מגמתיים עד כדי כך מצליחים להסתיר זאת פשוט על ידי הסתרת השאלות הבעייתיות ופרסום רק של התוצאות המעניינות את יוצרי הסקר. והנה, לאחרונה התפרסם בוואלה סקר בעריכת "המכון לאחריות אזרחית" במרכז ללימודים אקדמיים.1 על פי הסקר, "על השאלה 'מה הסיבה שבגללה לא השתתפת בהפגנות?', השיבו 60.6% מהנשאלים כי הסיבה לכך הייתה טכנית בלבד כמו מחלה, היעדרות מהארץ, התחייבות קודמת או עבודה". שימו לב: מדובר על 60.6% מכלל הנשאלים, משום שכל הנשאלים נשאלו מה הסיבה שבגללה לא השתתפו בהפגנות. הנה כי כן, לא דוד סוקר התקשר לנשאלים, אלא דודה פולניה שתבעה בעלבון "למה לא רואים אתכם אף פעם?!". מניסוח הדברים אפשר אפילו לחשוב שלא טרחו לשאול את הנשאלים אם אכן השתתפו בהפגנות או לא. אבל גם אם נניח שאכן קודם וידאו שהנשאל לא היה בהפגנה לפני שהטיחו בו שאלות מאשימות, הרי שברור לחלוטין שבשום שלב לא נשאל המשיב האם הוא בכלל תומך במחאה. במקום זאת "אני לא תומך במחאה" היא אחת הסיבות לאי הגעה להפגנה. כלומר, הנחת המוצא של הסוקרים היא שכולם תומכים.

דמיינו לעצמכם שאתם אזרח או אזרחית שלא אכפת להם מהמחאה. זה לא שאתם מתנגדים, אבל כל העניין פשוט לא מעניין אתכם ואתם מעדיפים לצפות בתוכניות ריאליטי ולא לחשוב על בעיות של אחרים. לפתע מצלצל הטלפון, ובצד השני מישהו בעל קול רשמי שואל בטון מאשים "למה לא הגעתם להפגנה?!". בלי שתרגישו בכלל מתעורר בתוככם מנגנון פסיכולוגי שמכונה "רצייה חברתית" – אתם יודעים שהצד השני (והחברה ככללה) רוצה לשמוע שאתם רציתם להיות בהפגנה. הדרך הטובה ביותר לצאת מהסיטואציה הזו היא בדיוק אותו דבר שתעשו אם איזה מכר יזמין אתכם לחתונה של הבן שלו שבאמת לא מעניין לכם את האחוריים: תמציאו תירוץ. התירוץ לא יהיה "לא בא לי להפריש כמה מאות שקלים עכשיו למתנת חתונה למישהו שאני בקושי מכיר", אלא יותר "אני מצטער, אבל בדיוק יש לי טיפול שורש באותו יום". או, במילים אחרות, סיבה טכנית. היי! בדיוק הסיבה ש-60.6% מהנשאלים נתנו!

אותם 60.6% הם כנראה אנשים שהיו עונים "לא יודע/אין תשובה" על השאלה "האם את/ה תומך/ת במחאת האוהלים?", או, לכל הפחות, אם הם היו עונים (בגלל אותה רצייה חברתית) שהם כן תומכים במחאה, הם היו עונים "לא יודע/אין תשובה" לשאלה "מדוע את/ה תומך/ת במחאת האוהלים?". עבור חלק מהאנשים הללו שבאמת ובתמים תומכים במידה כלשהי במחאה, התשובה האמיתית לשאלה למה הם לא השתתפו בהפגנה היא שלא מספיק אכפת להם. אבל את זה אף אחד לא יגיד לדודה הפולניה שמתקשרת לשאול בטון נעלב למה לא באנו לארוחת החג.

האם אפשר להתמודד עם רצייה חברתית? כן. סוקרים פיתחו שיטות לשכנע אנשים להודות בהעדפות שנחשבות לא פופולאריות (גם אם הן מאוד נפוצות). שיטה בסיסית אחת היא לתת למשיב תחושה שהתשובה הבעייתית היא לגיטימית ונפוצה: "אזרחים רבים שתומכים בדרישות המוחים בעקרון לא השתתפו בהפגנה משום שהם חשבו שהיא לא מספיק חשובה. האם את/ה חושב/ת שהשתתפות בהפגנה במסגרת המחאה היא חשובה או לא חשובה?" (בתנאים מסוימים כדאי גם לכלול אפשרות נייטרלית). אותם משיבים שענו שהם תומכים במחאה ברמה כלשהי, וחושבים שהשתתפות בהפגנה היא חשובה, רק אותם ראוי לשאול, אם כן, מדוע לא השתתפו במחאה. אבל בלי הפילוח המקדים הזה, רוב התשובות שנקבל תהיינה תירוצים, ולתוצאות הסקר לא תהיה שום משמעות. אלא אם המטרה שלנו היא לגרום למוחים לאשליה ש-60.6% מהציבור (למעלה מארבעה מיליון איש) היו מצטרפים להפגנה אם רק במקרה לא היו צריכים להכניס את האוטו למוסך באותו יום….

  1. המרכז ללימודים אקדמיים זה שם נפלא. זה כמו "בית החולים לריפוי מחלות" או "בית הספר ללמידת דברים", או אולי "הכלא לאסירים". אפרופו, ביקור באתר הבית של המרכז (ששם המתחם שלו הוא ראשי התיבות של השם העברי באותיות לטיניות – MLA) מזמן את המבקר "לבדוק את התאמתך לתואר ראשון/שני ב-60 שניות בשאלון אונליין(!)", מה שמראה כנראה שהם מיישמים את המתודולוגיה הזו במגוון תחומים. []

7 תגובות בנושא “למה לא הפסקת להכות את אשתך?

  1. פינגבאק: לא שומעים! » אני במקום אחר

  2. למרבה הצער, השטויות האלה מופיעות גם בעבודות אקדמיות.
    לדוגמה, יצא לי לראות עבודות תזה בכלכלה שהעתיקו מכל מיני מקורות את ההקדמה "בשנים האחרונות אנו רואים עלייה בהיקף …" בזמן שבעת כתיבת העבודות כבר הייתה ירידה באותו נתון, וזה היה נתון זמין שהופיע בעבודה עצמה.
    עוד יצא לי למלא שאלון על עמדותי בנושא הנקה. ביקשתי בתמורה לראות את העבודה, ואז הסתבר לי שהמטרה הייתה להשוות עמדות של אמהות לתינוקות עם עמדות של נשים בנות 50 פלוס. רעיון יפה, רק שהמסטרנטית אספה את האמהות בפורום תמיכת-הנקה בתפוז, שהוא פורום עם אידאולוגיה מאוד ברורה ואף אקסטירמיסטית בנושא… כבר יכלו לעשות סקר על צמחונות ב"אנונימוס" :)
    שים לב שהמנחים לא גרמו למסטרנטים לתקן את העבודות.
    בקיצור, גם האקדמיה* המיינסטרימית מלאה בולשיט.

    * "לימודים אקדמיים" זה ביטוי בעל משמעות, כדי להבדיל מ"לימודים תיכוניים" למשל.

  3. עבודות מאסטר זה עניין אחר לגמרי. מצפים מהם להרבה פחות ובצדק – בדרך כלל המגבלות הכלכליות המוטלות על מסטרנט מונעות ביצוע סקרים ראויים. אם היה מדובר במחקר של סטודנטים, לא הייתי אומר טורח אפילו לדבר עליו. אבל לא כך המקרה כאן.

  4. איזה מגבלות כלכליות בדיוק מונעות מתלמידי כלכלה להתאים את הניתוח המילולי לנתונים שהם עצמם מביאים כעבור שני דפים? ואיזה מגבלות כלכליות מונעות מתלמידת סוציולוגיה לחלק את השאלונים בטיפת חלב הקרובה למקום מגוריה?
    אני מכירה מסטרנטים בהנדסה שטוחנים שעות במעבדות כדי להשלים ניסויים אמיתיים ולנתח אותם באמת. נראה לי שבמדעי החברה/הרוח המנחים מלמדים את הסטודנטים שלהם לגבב מילים בלי שום מחשבה.
    מאוד מעציב שדווקא מהאקדמיה הטהורה – ותואר שני אמור להיות אקדמיה – אתה מצפה לכל כך מעט.

  5. כתיבת סקר איכותית היא מיומנות נרכשת. ביצוע סקר בעל משמעות ומהימנות דורשת משאבים כלכליים שאינם זמינים למאסטרנט הפשוט בד"כ. ולחלק שאלון בטיפת חלב הקרובה למקום מגוריה תיצור מדגם לא פחות מוטה מאשר חלוקת השאלון בפורום כזה או אחר, ובהשקעת זמן הרבה יותר גדולה.
    כן, מהנדסים טוחנים שעות במעבדות. אבל *יש להם מעבדות*, והכסף בכלים הדרושים להם כבר הושקע על-ידי האוניברסיטה, ולעיתים קרובות על ידי המנחה שלהם, שגם פעמים רבות מעורב מאוד בניסוי אותו הם עורכים (אם הניסוי הוא לא בכלל יוזמה של אותו מנחה – מצב די נפוץ, למיטב הבנתי). במדעי החברה הסיטואציה שונה לגמרי, והפרוייקט של המאסטרנט הוא הפרוייקט שלו מאל"ף ועד ת"ו. במידה לא קטנה, מדובר בתזת צעצוע, וכך ראוי להתייחס לתזות מ"א (כולל, ובמיוחד, שלי). מי שחושב שתזות תואר שני זו אקדמיה טהורה לא מכיר את האקדמיה. התחושה שלי היא שגם את לא באמת חושבת שתזות מ"א הן באמת מה שעושים באקדמיה.

    • לא השתכנעתי.
      כלומר, השתכנעתי שזה המצב, אבל אני חושבת שזה נובע מזלזול של המנחים במקצוע של עצמם. אחרת היו גורמים למסטרנטים להשקיע את הזמן (זמן של מסטרנטים הוא חינם) כדי לעשות את הדברים כמו שצריך.

  6. פינגבאק: ביום של הפצצה | שקרים יפים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *